מה צריך בשביל לעשות דאון היל? אשכים מפלדה. שניים. כאן זה לא טור דה פראנס. אה, ואופניים: רוכב עם זוג אופני הרים נמצא בקצה הכי גבוה של ההר וצריך להגיע לנקודה הכי נמוכה בזמן הכי מהיר. עד כאן נשמע כמו משהו שגם סבתא שלי יכולה לעשות, עם או בלי גלגלים. הקטע המסובך כאן שהוא שצריך לעשות את זה במסלול שטח טבעי, כלומר עם כל העצים, הסלעים, הבורות, הבוץ, החיתולים שמישהו זרק בשטח, וגם הירידות המסוכנות שמפחיד לרדת אותם אפילו ברגל. גם מזג אוויר הוא לא פקטור: שמש, גשם או בוץ לא אמורים למנוע מרוכב דאון היל להגיע למטה. כן, בחתיכה אחת.
כדי להיות רוכב דאון היל מקצועי אתה חייב להיות ספורטאי בכל רמ"ח אבריך. דאון-הילרים לא מתאמנים לתחרות אחת ודי אלא לתקופה של תחרויות. שזה אומר אימוני כוח בחדר כושר, רכיבות שטח ורכיבות כביש, והכי חשוב - התכונה הזאת שאומרים שחסר הרבה ממנה לשחקני כדורגל בארץ - המנטליות. רוכב דאון היל חייב להיות נחוש מאוד לגבי המטרה שלו, ואין דבר כזה לפחד. יש מכשול? אתה אמור לדעת שאתה הולך לעבור אותו, ומה שהופך אותך לרוכב טוב יותר הם האינסטינקטים שלך, כלומר כמה מהר לוקח לך להגיב אליו. אבל העובדה שאין פחד לא אומרת שיש הימורים - הכל בדאון היל מתוכנן. רוכב תמיד עובר ברגל את המסלול לפני שהוא מתחרה עליו. ובכל זאת, זה לא הופך את כל העסק לפחות מסוכן.
כדי להבין יותר על בשרי, וגם כדי שהכתבה הזאת תיכתב בדם, קבעתי לצאת לרכיבת ניסיון עם נמרוד חמו, אלוף הארץ ברכיבה על דאון היל. מדובר בבחור בן עשרים עם מינון גבוה של אדרנלין וטסטוסטרון בגוף, אפס אחוזי פחד וזוג ביצים מעופרת יצוקה.
אני לא בן אדם שמפחד מהמון דברים. הפחד הגדול ביותר שלי הוא ג'וקים. ולכן, שיקרתי לעצמי, כל עוד לא אתקל בג'וק, לא צריכה להיות לי שום בעיה לעשות דאון היל בצוק מנרה.
אזהרה ידידותית ממפעיל הרכבל
אנחנו נפגשים בכניסה לרכבל בצוק מנרה, מקום הרכיבה המקצועי היחיד בארץ לרוכבי הדאון היל. אל נמרוד מצטרף גם חבר, כלומר עוד מישהו שיוכל לצחוק עלי כשאפול. בכניסה לרכבל אנחנו מגלים בדיוק עד כמה סובל הספורט הזה מחוסר פרגון בארץ, כאשר האחראי על הרכבל מנסה בכל דרך למנוע מהרוכבים לעלות לצוק. הסיבה: החשש שלו מכך שהמקום מלא בוץ ולא יהיה נוח לרכב בו. הסיבה האמיתית: פוביה פולנית שמא גלגלי האופניים ילכלכו את הרכבל ויפריעו לחמשת וחצי המטיילים שפוקדים את המקום.
כמובן שזה לא באמת עובד עלינו והנה, אנחנו ברכבל. ככל שהרכבל עולה ועולה הנוף קטן וקטן, והכינרת הולכת ונראית כמו שלולית. אנחנו מגיעים לאמצע הצוק, משהו כמו 300 מטרים מעל פני הים, ועומדים להתחיל את הדרך הארוכה למטה. קודם אני מרגיש את האופניים, מרים אותם בשתי הידיים, יושב עליהם ובודק את בולמי הזעזועים המשופרים שאמורים להתגבר על תנאי שטח קשים ולעמוד בקפיצות לגובה של שלושה מטרים. ההרגשה היא של אופנוע שטח ולא ממש של אופניים, כלומר הנוחות שנובעת מבולמי הזעזועים מזכירה נהיגה באיזה רכב שטח שפשוט שותה את האבנים והסלעים. שלא נדבר על הגלגלים, שרחבים בערך פי שתיים מאופני שטח רגילים. אני רוכב קצת במשטח מישורי רק כדי להתרגל, ואז אנחנו מגיעים לשטח קצת יותר מסובך. כלומר כזה עם סלעים, עצים והמון מקומות שעליהם אני אצליח להתרסק בלי בעיות. כל המחשבות של "יאללה, ננסה, מקסימום ניפול וניפצע ויהיה סיפור נחמד לנכדים" זחלו להם כמה שיותר פנימה. יחד עם האשכים שלי.
קסדה בראש לא משהו
חוק מספר אחד של רוכב דאון היל זה לדעת במאה אחוז שאתה הולך לעבור את כל המכשולים ואין סיכוי שאתה תיפול. אני הייתי בטוח במאה אחוז שאני חוזר הביתה בלי איזה איבר, פשוט לא הייתי בטוח איזה. בקיצור, אני מחליט שאני נותן למקצוענים לעשות את זה ואני אשחק קצת במים הרדודים. אחרי שהם קפצו מעל סלע ונחתו בערך 15 מטרים אחריו, רק כדי לעשות סיבוב אלכסוני על קיר אדמה סטייל מטריקס, אני כבר מבין שמדובר בספורט לילדים הגדולים. אז אני משתפן. כן. גם אתה היית משתפן.
אנחנו מגיעים למטה ועכשיו אני מחליט שהגיע תורי להשתעשע עם האופניים. אני שם קסדה, כפפות, מגני עיניים וחולצה של מקצוענים עם פרסומת עליה ומרגיש מקצועי לחלוטין. רק שהנסיעה שלי מתבצעת על שטח קצת יותר מישורי, רחב וכמעט ונטול סלעים. אני מנסה לקפוץ קצת ולעשות ברקסים בירידה מתונה על אדמה בוצית - האופניים עומדים בזה בצורה שלא מביישת שום טרקטורון.
רק כדי לסגור את העניין, אני יכול לספר שמדובר בחוויה מטורפת ומומלצת, מאוד יקרה וקצת לא זמינה, אבל אם אתה חובב אקסטרים - זה בשבילך. ואל תדאג, בית החולים זיו ממש ממש קרוב לצוק מנרה. אבל אם אתה פוחד מהאנקונדה בלונה פארק אולי כדאי שתוותר.
רוצה גם? בטוח? אוקי
מחירים: הדאון היל הוא פאקינג ספורט יקר. הסיבה לכך היא שהאופניים צריכות לעמוד בעומסים מטורפים (קפיצות, תנאי שטח קשים, מהירויות). ניתן גם לקנות אופניים קצת יותר חובבניות, שמגיעות קומפלט במחיר של עשרת אלפים עד 14 אלף שקל. האופניים האלה מיועדות לכאלה שלא רוצים להתחרות בדאון היל, אבל בהחלט רוצים לעסוק בספורט הזה.
סוג האופניים השני הוא ה"קאסטום", כלומר אופניים בהרכבה עצמית, אבל אז המחיר רק עולה. רק השלדה תעלה לך עשיריה, בולמי זעזועים של 200 מ"מ (לעומת 13 באופניים סטנדרטיות) עולים 5,000 שקל, מערכת עצירה שבנויה על דיסק (ממש כמו אופנוע שטח) עולה 1,500 שקל ומערכת צמיגים רחבים (2.5 אינץ', לעומת 2.1 אינץ' באופניים סטנדרטיים) תעלה עוד אלפייה. ציוד מיגון שכולל קסדת אופנוע שטח, חליפת לחץ שמגנה לחלוטין על פלג הגוף העליון, מגני קרסול ומפרק יד, מגני עצם לרגלים, בוקסר מרופד לאשכים וכפפות ארוכות יעלו לך עוד איזה 3,500 שקל.
איך מצטרפים: תוכלו לפנות לאיגוד האופניים של ישראל www.ofanaim.org.il, או שתפנו לחנות האופניים ורטיגו, שם יש מידע על התחום וכמו כן מדי פעם גם מארגנים טיולי שטח כאלה. בחנות גם ניתן להשיג ציוד וייעוץ מקצועי.
קצת טיפים: אם אתה רוצה להתחיל כדאי שתקנה את אופני הבסיס. ביום שתהפוך למקצוען תוכל מקסימום לעשות להם טרייד אין. כדאי שתצטרף לטיול מאורגן שכזה (עדכונים באתרים) ותתחיל ברדודים, כלומר באיזו גבעה ליד הבית ולא ישר להגיע לצוק מנרה. כולם נופלים ונפצעים, גם המקצוענים ביותר, אז אל תיבהל כשזה קורה לך אבל תדאג תמיד להיות ממוגן. דרך החנות "ורטיגו" תוכל גם לתאם עם מדריך שילמד אותך את חוקי הדאון היל.
ותודה לעידן קידר מחנות האופניים "ורטיגו", שאפילו לא אמר לי פעם אחת "בואנ'ה, אתה בחורה אתה".