יום ראשון אני מקבל מייל. תוכנו: מה דעתך לתרום זרע?. הופה, סוף סוף מעניין בעבודה. ובתור אחד שתורם לצופיפניקים שמתרימים בדלת, משתדל לא להתעלם מקבצנים ובכלל בעל מוניטין של פילנתרופ לא קטן, לא יכולתי לסרב למשימה. מה זה דורש ממני? בסך הכול למלא שאלון, לבוא לראיון ולהתנזר משפיכה במשך 48 שעות. אין ספק, המשימה העיתונאית הקשה ביותר אליה נשלחתי. בואו נתחיל.
אז את השאלון, השלב הראשון בתהליך הקבלה שלוקח פחות או יותר כחודשיים, צלחתי. בקושי. סנטימטר אחד פחות (בגובה. בגובה) ואני ממשיך לתרום זרע בעיקר לפופיק שלי. השלב הבא, ראיון בבנק הזרע.
אני צועד אל עבר בנק הזרע באסותא. צמד המילים האלה, רציני ככל שלא אהיה, לא נותן לי מנוח. בדמיוני אני רואה את מנהלת הבנק מזהה את הפוטנציאל הגלום שעומד מולה, מתייחסת אליי כאל יצחק תשובה של עולם הזרע, מציגה בפניי את השפיכומטים בו יתאכסנו ילדיי, ומכירה לי את הנגידה ג׳נה ג׳יימסון. מה קורה בפועל? אני נכנס לבנק ורואה שזו מרפאה רגילה, עם מזכירה רגילה ועם מנהלת מרכז לפוריות רגילה. כן, מרכז לפוריות. זו הסמנטיקה החדשה. קצת מוריד מהמגניבות שבעניין אבל אפשר להבין את המרכז. הלקוחות כאן הן נשים, ונשים כידוע מעדיפות את הפרי מאשר את הזרע. שמישהו יפטר אותי.
ראיון לזרעון
ובכן, זה השלב המרכזי בתהליך. במידה ואני מצליח להסתיר מהם את המחלות הפיזיות, הנפשיות והמיניות, ובמידה ובבדיקת הזרע יוצא שהכול תקין, אני בפנים. כלומר, תורם זרע. במילים פרקטיות, אחד שמרוויח בין 300 ל-400 שקל לתרומה. לכל הסטודנטים, החיילים המשוחררים וסתם שפשפנים שנדלקים מהשכר ושוקלים להפוך את התחביב למקצוע, תדעו שמתוך מאות מועמדים, רק עשרה או חמישה עשר אחוז עוברים.
יותר עוז, פחות אושרי
ומדוע רק אחוז כה קטן מצליח להיכנס לרשימת התורמים?
בואו וננסה לבחון את הגבר הישראלי הממוצע. מבטיח להיות אובייקטיבי. שיער כהה, מסכימים? מעולה. הרבה שיער כזה, מסכימים? יופי. אותו שיער גם בחזה, לעיתים בכתפיים ובמידה ונולדת לבית עיראקי במיוחד אז גם במרפק, מסכימים? מעולה. ואם לרגע גם נבחן את עניין הגובה, נגיע לממוצע של 1.75 ביום טוב. וגם כאן אני מפרגן לעצמי ולשאר גמדים שגם בשרב סהרה הולכים עם נעליים שמרימות את הביטחון שלהם בעוד חמישה סנטים. בכל אופן, זה פחות או יותר המודל של הגבר הישראלי. ובדיוק את זה נשות ישראל לא רוצות.
מה הן כן רוצות? גבוהים ובהירים. כמובן לא כולן, אך הביקוש אליהם גבוה יותר. במילים אחרות, יותר עוז זהבי, פחות אושרי כהן. אני שואל את המנהלת למה הזמינו אותי, שכן אני לא בדיוק הטייפקאסט המושלם אז היא ענתה שהם מציעים ללקוחותיהן מבחר רחב, ושבכלל העיקר פה זה האופי. כנראה שהיא רצינית, אחרת אין לי איך להסביר איך שאלה כמו ״מה הצבע האהוב עלייך?״ קשורה לאיכות הילד שיצא ממני.
אם כן, הראיון מתקדם יפה ובשלב מסוים הרגשתי התורם המושלם. עניתי על כל השאלות בצורה משביעת רצון, הצלחתי לשעשע את המנהלת ומסתבר אפילו שיש יתרון לכך שאני דופק 60 יום מילואים בשנה. האמהות הפוטנציאליות אולי רוצות לוק של בראד פיט, אבל מבחינת הטמפרמנט, שיהיה הכי ישראלי. יופי, עלה לי הביטחון. והרצון לתרום. זהו, סוף סוף מצאתי יעוד. אמא, אני הולך להיות אבא! אנונימי לגמרי, אבל אבא!
ריטלין. נפלתי על סעיף ריטלין. מה לעשות, הייתי צעיר והייתי חייב את הריכוז. כולם מסביבי לקחו, זה היה כל כך נגיש. לא היה לי מושג שזה יתנקם בי. וזה לא שיש בעיה עם הכדור, כמו עם תופעות ההיפר אקטיביות שהוא מנסה למתן. שאלתי אותה למה שאישה ששכלה בראשה לא תרצה זרע מבחור חצי אשכנזי חצי ספרדי, בעל תואר ראשון במוסד כמעט אקדמי ועם נטייה לרגל רועדת ולקפיצים בתחת. היא לא ענתה והגישה לי מספר של פסיכיאטר תותח. אני חושב שהתקבלתי.
אם כבר, אז כבר
למרות הנפילה בשלב האודישנים רציתי להגיע לשלב הביצועים החיים. היא שאלה אותי מה זה ייתן לי אז עניתי לה שזה חלק מהכתבה. נשמע אמין מספיק.
נכנסנו לחדר הביצוע. ספה, טלוויזיה קטנה ונייר טואלט. סה טו. מסכים אתכם, אין פה את המינימום שגבר צריך כדי להוציא את המיטב. בתנאים כאלה יכול להיפלט רק זרע מתדלדל, אחד כזה שמתפתח להיות ילד מעפן. וכל זה עוד לפני שהתחלתי לדבר על הפורנו. זוועה. שנות ה-90. אין סיפור, אין עלילה, אין עומק. גם שריונר שסגר 28 שבטח יוצא לו זרע באפצ׳י לא היה מצליח להשפריץ.
מזל שיש אייפון.
מבוכה קלה
יוצא מהתא ומניח את התוצאות בעמדה. אחת מעובדות המעבדה מזהה את זה ובאה לכיווני. היא מסתכלת עליי, מסתכלת על הכמות, מסתכלת עליי שוב, נמנעת מלתת פידבק או סתם בדיחה, תופסת את ילדיי הנוזליים וממשיכה בעבודה. אני מבטיח לכם שגם סשה ברון פאקינג כהן היה מסמיק בסיטואציה כזאת. לפתע היא שוברת את המבוכה ושואלת אם אני מעוניין להציץ. עניתי לה שזה לא מתאים ושהוא הרגע נכנס ושבכלל, אני לא נוהג להציץ לגברים שעושים ביד. היא לא ענתה לי והובילה אותי למיקרוסקופ. או טלסקופ. או המכשיר הזה שדרכו אפשר לראות את הזרע שלך זז.
שידוכים מסוג אחר
טוב, אז אולי תורם אני לא אהיה אבל אני מודה שהצפייה בזרעים המרקדים שלי בהחלט ריגשה אותי, ובזכות זה הגעתי למסקנה שגם לילדים שלי לא יהיה חוש קצב.
ועכשיו בואו נדבר מעט ברצינות. הייתי שעתיים במרכז לפוריות ולמרות הדחייה הלגיטימית אני יכול להעיד שהמקום הזה עובד נכון, ומקצועי ובעל צוות צעיר ומשעשע שגם יודע לצחוק וליהנות מהעבודה שלו. והכי חשוב, זה מקום שעושה עבודת קודש של שידוכים מהסוג החדש ומצליח לחבר את שני הדברים שגורמים לאישה אושר: ילדים וגבר שלא מצליח להגיע לאורגזמה.
נ.ב: ירוק. צבע אהוב.