יום אחד, אלא אם תמיד היית שמן, תסתכל על עצמך בראי ותבין שלא משנה כמה תכניס את הבטן, לא תוכל להתכחש לעובדות. הגוף שלך כבר לא משהו. אולי אתה נראה בסדר יחסית לגילך, או בהשוואה לחבר שלך. זה שעבר צנתור לפני חודשיים. אבל אתה כבר לא יכול לעבוד על אף אחד. אתה נראה חרא.
זה אף פעם לא הזיז לך בעבר. הגוף שלך היה מקבל בשתיקה את כל הטינופת שזרקת לתוכו, עד שיום אחד הוא התחיל להחזיר לך. לא בבת אחת: בהתגנבות יחידים של קילו אחרי קילו, צמיג אחרי צמיג. בהתחלה הג'ינס קצת לחצו, אחר כך שמת לב שאתה יושב קצת אחרת, כדי לעשות לעצמך מקום, אבל הכי נורא היה הרגע שבו שכבת על הצד וגילית מישהי חדשה שנצמדה אליך. לבנה, שעירה, וחסרת חיים. זאת לא השכנה מלמטה. זאת הכרס החדשה שלך, תכיר, אתם הולכים לבלות די הרבה זמן ביחד.
לא יעזור כמה תנסה להתעלם ממנה, מבחינתה רק המוות יפריד ביניכם. ואתה מתחיל להבין שאם לא תיכנס באימא שלה, היא לא תרפה עד שאתה תתחיל להיראות כמו אבא שלך. מפחיד, לא? כשהפחד יגבור על הבושה אתה תתחיל לברר כמה עולה מנוי לחדר כושר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? מזגן בן זונה, מוזיקה, טלוויזיות, מלא כוסיות בבגדים צמודים, חסר רק מישהו שימזוג בירות.
סיבולת לב רעה
חבל שאף אחד לא לוקח אותך לצד על ההתחלה ומספר לך את האמת: שום מזגן לא יעזור, אתה הולך להזיע כמו סוס. ממערכת הסאונד יבקעו בדרך כלל זכרונות אימים משנות התשעים, והכוסיות בבגדים הצמודים לא רואות אותך ממטר. הן מסתכלות על המדריכים - תמיד לאחד מהם קוראים יוגב - ועל תוכניות הבישול שרצות בטלוויזיות הקטנות, במבטים מהסוג שאתה שומר לפורנו של לסביות. מבטים שכאילו אומרים: "זה באמת מאוד מעניין מה שהולך שם, אבל אין מצב שזה יקרה לי בגלגול הזה".
אחרי כמה חודשים של סבל יגיע רגע שבו יהיה נדמה לך שהתחלת להתרגל לעינוי. אפילו הבחורות במשרד ישימו לב לג'ינס ההם שפתאום עולים עליך. בדיוק אז אתה תחליט לנסות להרים משקולת קצת יותר כבדה מהרגיל. אולי כדי לאתגר את עצמך ואולי כדי שזאת שמסתכלת עליך כבר שבועות - טוב היא לא ממש מהכוסיות האלה, אבל זה יותר טוב מכלום - תבין סוף סוף שאתה לא רק גבר נאה, אלא גם בעל יכולות פיזיות מרשימות, לפחות כמו של יוגב, או שכווי, או איך שלא קוראים למדריך המניאק הזה שיכול להרשות לעצמו ללכת עם טייץ.
אתה תיכנס מתחת למשקולת ותלחץ הכי חזק שאתה יכול. ואז עוד קצת. ואז תשמע מין קליק קטן כזה ויסתובב לך משהו באזור הכתף. אין מילים לתאר את הכאב. האורטופד ירשום כדורים וימליץ על הפסקה של חודשיים. הפסקה שאיש ממנה חי עוד לא חזר. לפחות לא לחדר כושר.
שובה של הכרס
"זה היה עדיף על לשבת בבית", אתה תגיד לעצמך, ותרגיש הקלה, מעורבת בגעגועים לזאת שהסתכלה עליך שבועות, למרות שהיא לא באמת הייתה כוסית. הכרס שלך, שבאמת נלחצה קצת מפרץ הבריאות הזה שקפץ עליך, מצטרפת להקלה וחוזרת. הפעם בהרבה יותר גדול.
אחרי שתמתח את החודשיים הפסקה עד למצב שבו תצטרך לחשוב פעמיים לפני שתתכופף, תחליט לחזור למסלול והפעם לקחת את זה באיזי. תאוורר את נעלי ההתעמלות שנרכשו בימים הטובים שלך במכון, תלבש את הטישרט החביבה עליך "קורס מ"כים פברואר 85", תרד מהבית ותתחיל ללכת לכיוון החוף או הפארק או השדרה.
בשבועות הראשונים זה נעים לך. אתה יכול להלביש מחשבות על הקצב של ההליכה, לבחור לעצמך את המוזיקה, ואפילו הרווחת עוד כמה ידידות חדשות. בשלב הבא תיגש לחנות הספורט הקרובה ותארגן לעצמך סט של משקולות ומזרונים, ואפילו את הצינור המעוקל הזה, שמחזק שרירי בטן בלי לפרק את העורף. ואז מגיעים כמה ימים דחוסים של עבודה, ואתה מחליט להתאמן מחר, או בשבוע הבא. ואז שוב ייתפס לך משהו ולפני שתשים לב, הצינור המעוקל הזה יהפוך למתלה לתחתונים, וגם התחתונים שאתה כל כך אוהב כבר לא יעלו עליך.
ככה זה. באיזשהו שלב תשלים עם העובדה שככה זה יהיה תמיד, פעם הכרס תנצח ופעם הכושר ינצח. אלא אם כן אתה ספורטאי מקצועי – נו באמת, אם היית ספורטאי מקצועי היה לך זמן לקרוא שטויות באינטרנט? חתיכת שמן.
