היא ירדה על ארבע ואני אחריה, במרחק של לא יותר מסנטימטר או שניים. לפני שהספקתי להבין שמה שאני נושם זה בעצם הריח שלה, היא הרימה את האגן באוויר ופיסקה קצת את הרגליים. אם היא לא הייתה לובשת בגד גוף, הייתי יכול לראות לה עד השחלות. אז זה מה שקורה בשיעורי יוגה ואף אחד לא סיפר לי?
"אתה צריך לעשות משהו עם הגוף ועם הנפש שלך", אמר לי המואר כמה ימים לפני שיעור היוגה הראשון שלי, במבט של אחד שיודע – אחד שיודע כמה אסיד בן אדם צריך לאכול בשביל שהמשפחה שלו תממן משלחת חילוץ לגואה. זה היה כשסיפרתי לו עד כמה עמוק השבר שיש לי בין הרגליים. על הגוף לא דיברנו. המבטים אמרו הכול. "יש לי ידידה שמלמדת איינגר, זה סוג של יוגה, תלך אליה לשיעור ניסיון. יש שם ים כוסיות".
וכך מצאתי את עצמי, שבוע מאוחר יותר, מרחרח חלק אחורי של בחורה שאני לא מכיר. נדמה לי שקוראים לתנוחה הזו "כלב מסתכל למטה", אבל אני כלב אם ההודים לא המציאו אותה רק כדי לבחון לפרטים את האנטומיה של המתרגלות מהמערב.
כיווץ גלויות
זה התחיל נחמד, אבל ככל שהתקדם השיעור התברר לי פרט קטן שהמואר שכח לציין: יוגה זה כואב. והאיינגר הזה הוא חתיכת סדיסט מרושע. יכולתי ממש לדמיין אותו יושב בהודו מתחת לעץ וצוחק עלינו, השמנמנים מהמערב, שמענים את עצמם לדעת בתרגילים המרושעים שהוא המציא.
כשהגיע שלב ההרפיה הבנתי לרגע על מה כולם מדברים. שכבתי שם בעיניים עצומות, הכאבים פסקו והגוף המעונה מתמלא במשהו שדומה לאושר. המדריכים עברו אחד אחד בין המתרגלים ורשמו שמות. רוחני מה רוחני, מכאן אף אחד לא יוצא בלי לשלם.
שילמתי, ברור ששילמתי ואפילו לחצי שנה מראש. פעמיים בשבוע הייתי לובש טרנינג, טי שירט וסנדלים, והולך זקוף וגאה, עם מזרון כחול חדש מקופל מתחת לבית השחי, לעשות יוגה. התרגילים עשו את שלהם וזקיפות הקומה נמשכה גם כמה ימים אחרי השיעור. לכל מי שפגש אותי הייתי מספר בעיניים נוצצות כמה זה עושה לי טוב, ולרגע היה נדמה לי שהשבר מתחיל להתאחות.
אבל לא משנה כמה התאמנתי, כיווצתי, הרפיתי, נשמתי, נשפתי והתאפקתי, שלא תברח לי הפלצה בחדר מלא יוגיסטים, לא השתפרתי במילימטר. זקנים שהתחילו ללמוד הרבה אחרי כבר סגרו ידיים מאחורי הגב, ילדות שעוד לא נולדו כשאני התחלתי להתאמן עמדו על הראש, ורק אני הייתי צריך עזרה משני מדריכים ופרמדיק כדי להיחלץ מתנוחת חצי לוטוס.
תן כתף
חזרתי למואר וסיפרתי לו שנשבר לי גם מהאיינגר הזה. הוא גלגל לנו קטנה, אמר לי שהרדיפה אחרי הישגים היא מחלה מערבית, והצליח למצוא טלפון של עוד מורה ליוגה, הפעם אשטנגה.
בניגוד לסטודיו של איינגר הנאצי, שלפחות היה מכוסה בפרקט ומאוורר, שיעורי האשטנגה התקיימו בסלון תל אביבי צפוף שהפך לסטודיו ברגע שהוציאו ממנו את הרהיטים. הכמויות המסחריות של קטורת לא הפכו את העסק ליותר מקצועי, רק הוסיפו ארומות מבחילות לניחוחות הגרביים והזיעה שנשפכה כמים.
אם באיינגר העינוי הוא להישאר שעות באותה תנוחה, האשטנגה דומה יותר למד"ס בטירונות: כל כך הרבה תרגילים וכל כך מעט זמן עד ההרפיה. אהבתי את הצעדה הזקופה הביתה, מביט ביושבי בתי הקפה בעליונות של אחד שעשה משהו טוב בשביל עצמו. אבל אז החלטתי לנסות לעמוד על הראש ועשיתי משהו לא ממש בריא לכתף שלי. יום לפני נסיעה לחופשה משפחתית. מהגיהינום. שבוע שבו כל תנועה גרמה לי להרגיש כאילו מישהו מסובב בי סכינים.
שבוע שלם קיללתי את המואר, את החברה שלו ואת הכושילאימא של כל החבורה הרוחנית הזאת. אתם יכולים לספר לי שנים על תועלת הזרימה בין הגוף לנפש, מה שאני יודע זה שבאתי לתקן זין, ויצאתי עם גב שבור. הטלפון היחיד שקיבלתי מהמורה לא נועד לשאול מה שלומי, אלא לברר מתי אני קופץ לסגור חשבון.
נשמה, אני את החשבון עם הנפש שלי כבר סגרתי. בפעם הבאה כשארגיש שהיא צריכה חיזוק, אני עולה לקטנה אצל המואר. ואם אני פוגש אצלו את אחת המורות האלה ליוגה, אני זורק אותה מכל המדרגות גם אם שוב ייתפס לי הגב מזה.
מדד הזקפה: 6.5
אם כבר התחלת: תעבור באיזה סדנת טנטרה. את האור אולי לא תראה אבל אולי ייצא לך להזדיין שוב .
תדע שהלכת רחוק מדי: כשתזמין את הכוסית מהיוגה למיץ נבט חיטה שאתה סוחט בעצמך.
