הכתף שלי היא לא מראה לא מעורר תיאבון עכשיו. דם מעורב בצבע מכסה אותה בשחור אדום, כמו אחרי החלקה עם אופנוע על אספלט גרוע באוגוסט. האיש עם המחט מנגב את הטינופת ומסתכל בסיפוק על ההתקדמות שלו ואני מנצל את ההזדמנות כדי לנגב את הזיעה שהצטברה לי על המצח למרות שהטמפרטורה בחדר נמוכה להקפיא. אני רוצה להגיד לו שיעצור לכמה רגעים, להרים את היד כמו אצל רופא שיניים עד שהכאב יעבור. אבל אני מפחד שאם הוא יפסיק ליותר מדי זמן, אני אקום ואלך עם חצי עבודה על הכתף. זה מה שהיה חסר לי בחיים? קעקוע? מה אני, בן שש עשרה?
לא, תודה. הרבה שנים עברו מאז שהייתי בן שש עשרה. הרבה מאוד שנים עברו מאז הפעם האחרונה שבה נכנסתי לחרוט משהו על עצמי. הייתי אז בן שלושים ושתיים, עמדתי להפוך לאבא בפעם השנייה ומתתי מפחד. חשבתי שהקעקוע החדש יעזור לי לעצור את הזמן, להרגיש צעיר יותר או פחדן פחות. זה לא עזר בשיט. כנראה שזה עובד רק על אינדיאנים. הקעקוע החדש, כמו זה שקדם לו, עזר לי בדיוק כמו שזוג נעליים חדשות עוזר לבחורה. שכחתי את המצב האמיתי שלי לכמה דקות של כאב, ולכמה דקות של שמחה. אחר כך התרגלתי אליו. בדיוק כמו שמתרגלים לנעליים חדשות.
לא רק שאני לא בן שש עשרה, טכנית, כל אחד מבני הגיל הזה שמחכים בחדר ההמתנה שהמקעקע יתפנה אליהם, יכול להיות הבן שלי. חלק מהם בטח יגיעו לגיל שלי בלי סנטימטר של עור בצבע טבעי, חלק בטח לא יצליחו להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, מבחינתי כולם יכולים ללכת להזדיין. מי אמר שקעקועים זה עסק לילדים?
אני מתרכז בכאב וברטט, שלקראת סוף התהליך משתלבים למגע נסבל, אפילו נעים, אני מוכן שהוא ימשיך עוד שעות. לאט, בדייקנות, עד הסיום שאחריו אצא מכאן קצת יותר זקוף מאיך שנכנסתי. גברים הרי לא המציאו את הקעקועים בשביל להיראות יותר טוב בלי חולצה. בתרבויות קדומות הם נועדו לסמן אירועים חשובים בחייו של המקועקע. עמד לך פעם ראשונה? חטפת קעקוע. התגייסת ליחידה מובחרת של אוכלי אדם? קעקוע. אונס קבוצתי ראשון? חתונה ילד, מערה משלך, כל דבר חשוב, היה מונצח על הגוף.
אז מה נהיה לי כל כך חשוב להפוך לאתר הנצחה? אולי כי עכשיו כשעברתי את גיל ארבעים פתאום יש לי את מה להנציח: את הבטן השטוחה, את השיער על הראש, את המבטים של הבחורות, את הלילות חסרי השינה, את הכימיקלים שהפכו את הלילות לחסרי שינה. כמה שלא אלחם בזה, כמה שלא אדבק לימים האלה, הם לא יחזרו. ורגעי הכאב הללו, המגואלים בדם ובדיו שחורה, הם טקס הפרידה שלי מהמחצית הראשונה של חיי. כשהטקס יסתיים אני ארגיש בשל להתחיל את החצי השני. זה שאומרים שהוא יותר קל, כי הוא בירידה.
המקעקע נותן ניגוב אחרון, הכתף שלי אדומה ונפוחה עכשיו. הציור המושקע שמצאתי בספר אומנות נדיר, נראה כמו תאונת דרכים. אני נארז בניילון נצמד, כמו חתיכת גבינה צהובה, מקשיב בפעם האלף להוראות. "למרוח משחה, לא לשטוף במים". עוד כמה ימים כשהעור יתקלף, והגירוי יעלם, אני אוכל להראות לכולם את הקעקוע החדש שלי, בינתיים את מה שהולך שם אפשר להציג רק עם הגבלה מגיל שמונה עשרה ומעלה. אני יוצא מהסטודיו מחייך לבני השש עשרה שמחכים בתור עם האשליה שפירסינג בגבה יסיח את דעתן של הבנות מעור הפנים המזעזע שלהם, ויוצא לרחוב. לא אמיץ יותר, לא צעיר יותר אבל מרגיש את הפרק החדש בחיים שלי מתחיל, עם כל פעימה של כאב בקעקוע החדש. חסר לי שהחצי הזה לא יהיה יותר טוב מהקודם.
מדד הזקפה: 10
אם כבר התחלת: נסה להשיג את התרגום של המשפט בסינית, לפני שתשים אותו על החזה.
תדע שהלכת רחוק מדי: כשתחליט לעשות פירסינג בגבה.
