אני בחור יומרני מטבעי ולכן אנסה להבין איך הדרבי התל אביבי יכול לעשות כמה צעדים אל עבר אירוע הטלוויזיה הגדול בעולם – הסופרבול. כמה הנחות יסוד: אני לא מבין הרבה בפוטבול ישראלי וכלום בזה האמריקאי, שניהם אירועי ספורט גדולים מאוד אם לא ה! ביחס לארצם, בשניהם המשחק עצמו משעמם אבל רק באחד מהם אתה שוכח מזה.
לפני חמש שנים, החלטתי שהגיע הזמן לראות את מה שמכונה הפסטיבל הטלוויזיוני הגדול בעולם. עד היום אני לא באמת מבין מה קורה במשחק הזה, אבל זה לא חשוב. הפרשנים בדרך כלל מסבירים לך פחות או יותר מי נגד מי ולך רק נותר לבחור האם אתה הולך הפעם עם האנדרדוג או עם הפייבוריטים (לרוב אלך עם החלשים לטובת המתח).
פוטבול הוא משחק מלא עצירות ובתכלס אם לא נולדת עם 44 oz של ד"ר פפר ביד אחת וטריפל בורגר של וונדיס ביד השנייה, סביר להניח שהתקלים, המסירות והכדור המוזר לא עושים לך את זה, יש גם הרבה אמריקאים שלא באמת מבינים בזה. החבר'ה שמנהלים את אימפריית הפוטבול בארה"ב הבינו שהמשחק שלהם פחות אטרקטיבי בפני עצמו ולכן עטפו אותו בעטיפה היפה ביותר שאפשר לדמיין וגם אם אין לך מושג בחוקי המשחק, מהשידור הזה תצא מבסוט לאללה. האירוע מתחיל 12 שעות לפני המשחק עם הפנינג מטורף של הופעות, מזנונים ומלא בירות וממשיך לתוך האצטדיון עם עוד הופעות ומלא נקניקיות. האוהדים באים לחוויה ארוזה היטב מתחילתה ועד סופה והמשחק עצמו מהווה פחות משליש הזמן של האירוע כולו.
ובינתיים בישראל: אלימות מחוץ לאצטדיון
לצערי במדינתנו הקטנה עוד לא הבינו את זה. אני לא מנסה חלילה להשוות את סכומי העתק שמשקיעים בסופרבול לעומת הדרבי התל אביבי אבל לדעתי אפשר לעשות הרבה יותר בשביל שמשחק כדורגל בארץ ובמיוחד אירוע ספורטיבי גדול כמו הדרבי של תל אביב יהיה הרבה יותר מ-90 דקות של כדורגל לא סביר בעליל. השקעה קטנה מצד ההתאחדות והקבוצות תוביל אותנו צעד אחד קדימה לקראת אמא אמריקה. בנוסף אני מאמין שכמות אירועי האלימות תרד משמעותית ברגע שנהפוך את הכדורגל לאירוע מהנה ולא רק אירוע של כדורגל זוועתי. לא פלא שכולם עצבניים.
את ההוכחה לטענה אני רואה על עצמי. אני והחבר'ה שלי באופן קבוע נפגשים שעה לפני המשחק ומנסים לעשות לעצמו תרבות ספורט. המשחק הוא בהחלט מרכזי אבל הפגישה לפני לא פחות וככה לא חשוב מה התוצאה תמיד יש לפחות שעה אחת של נחת להיאחז בה. רוב האנשים מגיעים לאצטדיון ומיד נכנסים ליציע ויוצאים בסיום המשחק כי פשוט אין מה לעשות בחוץ.
הדרבי התל אביבי האחרון היה משמים אבל תתארו לכם שהיה אוהל ענק בסמוך לאצטדיון שבו הייתם יושבים עם החבר'ה שלכם ועוד המון אוהדים של הקבוצה שלכם, לוגמים שיכר מקומי לא זול ושרים שירי הלל לקבוצה הרופסת שלכם. הייתם נכנסים מבסוטים לאצטדיון, הייתם רואים את חווית השבת כמכלול וגורל החוויה הזו לא היה נופל רק על השחקנים. עלינו האוהדים יש אחריות גדולה להוכיח שאנחנו מסוגלים ליצור תרבות שכזו, אני יודע שאנחנו יכולים ואני סומך על עצמנו. הגיע הזמן שגם בעלי הקבוצות יבינו, האוהדים הם הכדורגל ומגיע לנו יותר. זה בדיוק כל ההבדל בין אוהד אמריקאי לאוהד ישראלי, לאחד אומרים תודה מהרגע שיצא מהבית ועד שחזר והשני, חי בתחושה שהוא זה שצריך להודות על מוצר די מעפן.