אין דבר שאוהדי כדורגל בישראל אוהבים יותר מאשר לשבת ולרטון לכל עבר, ו-וואלה, לפעמים אני אפילו מסכים עם עצמנו – כי איך שלא תסובבו את זה, הכדורגל פה זוועה. אז אנחנו מאשימים שחקנים בחוסר מחויבות לסמל (זהבי, ורמוט ומיכאל זנדברג), כותבים עליהם שירים רעים, כותבים על הנשים שלצדם שירים רעים יותר, מאשימים בעלים של קבוצה שהוא לא מכבד סמלים ולמה לעזאזל לא נפרדו מיניב קטן כמו שצריך.
רק שעל עצמנו אנחנו לא מסתכלים אף פעם. אז החלטתי, בצעד יומרני, לנסות ולהבין מה אנחנו יכולים לעשות, כאוהדים, כדי לקחת את תרבות הספורט האהוב כמה צעדים קדימה. צעד ראשון: הקרקס של יורם ארבל, על חשבוננו.
יורם היה שם בשביל כולם
כמידי שבת אחרי הצהריים-ערב, מתכנסים כמה חברים בדירתי לראות את ברצלונה מציגה את הכדורגל כפי שהתכוון המשורר. השדר הוותיק, יורם ארבל שידר את המשחק האחרון והרבה להתבלבל כהרגלו: טועה בשמות השחקנים ומשדר הילוך חוזר כאילו היה לייב. לצד כל הערה לא מדויקת של ארבל התקרקרנו מצחוק כולל שיחזורים של שלל הלהיטים: "בריאן רואיז נכנס ובראין רואיז יוצא", "הפאוול על קסורלה" שבכלל לא משחק, "גול עצמי מקרן, זה דבר נדיר" כאשר הגול היה מבעיטה חופשית ברורה, ויתר המשפטים שמזמן הפכו לקאלט בקרב חובבי כדורגל. לפתע, פרץ של יפות נפש התפרצה ממני והחלטתי שנמאס לי להשתתף בשמחה לאיד הזאת.
אני יודע שיורם ארבל עבר את שיאו: הוא לא חד כמו פעם ולפעמים גם אני שואל את עצמי האם אני והוא ראינו את אותו משחק עכשיו. אבל נגיד מה שנגיד על יורם, הוא פס הקול שגדלתי עליו, הוא היה שם שהכדורגל התחיל לחלחל אצלי בגוף, היה שם במונדיאל הראשון שאני זוכר את עצמי, היה שם שגנבו לי אליפות ושהנפתי גביע. הוא היה שם כשיוסי בניון עבר את כל הפועל חיפה: "עכשיו בניון מוסיף קצב להתקפה. שלושה על שלושה, ובניון מנסה לרוץ לבד... עדיין יוסי, עדיין יוסי... ויוסי כובש! ה-ל-לויה! איזה שער גדול של בניון". הוא היה שם בשביל אבא שלי:" לא יכול להיות שהראש של מארדונה גבוה יותר מהידיים של שילטון". הוא היה שם תמיד.
לשמוח, אבל לא לאיד
נמאס לי שאנחנו אוהבים לשמוח לאיד במדינה הזאת, נראה שזה הדבר היחיד שמאחד אותנו (זה ומלחמות). נמאס לי שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכול, יותר טוב מאחרים. בעיקר נמאס לי שאנחנו לא יודעים לפרגן אחד לשני כחברה. נמאס לי שאנחנו דורשים כבוד מהשחקנים שלנו ומבעלי הקבוצות שלנו אבל אנחנו לא מכבדים את עצמנו.
כל דת בנויה על גיבוריה: משה, אברהם, ישו, מוחמד, מוחמד עלי וגם יורם ארבל. באופן אבסורדי בני האדם תמיד שואפים לשיוויון, אלא שבמצב אוטופי שכזה לא נדע להסתדר: יהיה בלאגן אטומי ושום מדינה, תרבות או קבוצת כדורגל לא תוכל להתקיים. אם היינו פוגשים הומו-ספיינס (לפני 70 אלף שנה) ומספרים להם על ליגת העל שלנו הם היו צוחקים, גם מהרמה אבל יותר מזה, הם היו ספקנים מאוד לגבי אמינות המפעל הזה. הרי זה לא יתכן שבני אדם באים לראות בני אדם אחרים משחקים בכדור עם הרגל, מוחאים להם כפיים, שרים, שמחים, בוכים, מתעצבנים, משתדלים לא לקלל אבל ככה יצא והטקס הזה חוזר חלילה, כל שבת כל שנה כבר מאה שנה לפחות.
הסיבה שתרבויות קיימות היא בגלל שתמיד בני האדם רכשו כבוד כלפי הגיבורים שלהם, הסמלים שהיוו עמוד האש עבורם. אנחנו, האוהדים, לוקחים כמובן מאליו את הספורט ואת הקבוצה שאנחנו אוהדים. יורם ארבל הוא סמל בכדורגל הישראלי ובתור אוהדים, אנחנו צריכים להתייחס אליו בכבוד הראוי לסמל. לא בשביל האגו שלו שגם ככה מנופח אלא בשביל עצמנו.
בסוף יורם יפרוש.
הללויה.
ונרגיש חרא.
אני מפסיק לצחוק על יורם ארבל.
למען הסר ספק: לא הגעתי כסניגור של יורם ארבל ואם לא תראו לו את הטור הזה, אני לא קיים מבחינתו.