הסאגה שהשתוללה בבתי הדין לכדורגל בימים האחרונים היא נקודת מפנה חשובה ומעניינת. לכולם ברור שהמשחק בין בית"ר למכבי חיפה היה רק מקרה הבוחן של תופעה בעייתית מאוד שיש לפתור אותה אחת ולתמיד לטובת הכדורגל, לטובת בעלי הקבוצה שמפסידים המון כסף ובעיקר לטובתנו, האוהדים, שעלולים להיפגע בעקיפין מאובדן ההכנסה של קבוצתנו וגם ניסע ממש רחוק וכל זאת בגלל אוהד פחות חכם, שהחליט להוכיח לכולם כמה הוא גבר. עונש קולקטיבי כבר מזמן לא רלוונטי ולא צריך להיות פרופ' רולידר (זה מהטלוויזיה שמומחה לחינוך) בשביל להבין את זה.
"כח גדול מלווה באחריות גדולה"
אבל הטור הזה לא יעסוק בחוקה. למרות שאיך זה הגיוני שבית הדין לכדורגל לא מתעסק באוהדי כדורגל? (כי לא רואים באוהדים חלק מהכדורגל, באסה אה?!) איך זה הגיוני שהמדינה שולחת את אלי טביב להלחם לבד נגד מאות אוהדים "מגניבים" שפוגעים בקהל ענק וטוב, במקום לסבסד תגבור של מאבטחים? רק בשבוע שעבר ראש ממשלת אנגליה העלה לדיון את נושא עליית מחירי הכרטיסים בפני הפרלמנט כולו. הכדורגל שלנו עוד לא שם.
הטור הזה גם לא יעסוק בבעלי הקבוצות, שחושבים רק על הכיס שלהם. החזית העממית שראשי הקבוצות הגדולות הובילו נגד חוק הרדיוס הוא דבר מבורך (באמת), אבל כל אחד יודע שהמניע העיקרי של המהלך הזה היה ונשאר כסף, על צדדיו החיוביים והשליליים. בעלי הקבוצות צריכים להבין שמדובר במועדון כדורגל ולא בעסק מסחרי קלאסי ואנחנו לא לקוחות, אנחנו יותר מזה. תפישתית, קבוצת כדורגל צריכה להתנהל כמו מדינה (מתוקנת). אולי זה קצת קיצוני, אבל קבוצה צריכה לשאוף לרווחים גדולים על מנת להחזיר אותם לאוהדים. בעלי הבית צריכים להרוויח, פשוט לא בחזירות. אם יש בבעלותם קבוצת כדורגל, כנראה שבבעלותם מקורות פרנסה נוספים וטובים יותר.
הטור הזה לא יעסוק במאמנים ובשחקנים, שלא הבינו שכוח גדול מלווה באחריות גדולה. כל אחד מהם הוא דמות ציבורית ויש לא מעט ילדים שמסתכלים על ההתנהגות שלהם, מחקים אותם, רוצים להיות כמותם. השחקנים כבר מזמן לא רק כדורגלנים, הם מכתיבי אופנה, מורי דרך, גיבורי על שצריכים להתנהג בהתאם. אני לא מאשים את השחקנים בהתפרעויות של האוהדים, אבל אני חושב שיש להם המון כוח למנוע את עונש הרדיוס הבא.
מאיפה השינוי צריך להגיע?
אז במה הטור הזה כן יעסוק? הוא יעסוק באוהדים, כי זה הדבר היחיד שאני וכל אחד מאיתנו, האוהדים, יכולים להשפיע עליו וכך לא נגיע למצב שאנחנו לא נשחק במגרש הביתי שלנו. הפתרון שחשבתי עליו לא פשוט מנטאלית. הוא דורש אומץ ,כנות ואחריות. כמו שאנחנו דורשים מהמדינה לעזור לקבוצות, מבית הדין שיפעיל שיקול דעת טוב יותר, מבעלי הקבוצות שיחשבו עלינו כאזרחי הקבוצה ומהשחקנים להיות מובילי דעה ודוגמא אישית, בדיוק כמו שאנחנו דורשים מהם להיות יותר טובים - בואו נדרוש גם מעצמנו. התפקיד שלנו הוא לעודד, בואו נעשה את זה טוב יותר.
זהירות משפט יומרני: נפסיק לקלל שחקני יריבה ונפסיק לקלל שחקנים של הקבוצה שלנו. פשוט נעודד ונרים את המורל. בואו נפסיק לצלם בסמארטפון את המשחק או את היציע קופץ: א- זה לא מגניב לראות בווידאו שצילמת מלא סמארטפונים רוקדים. ב – נחזור הביתה ונראה בדיוק את מה שצילמנו רק בזויות טובות יותר ועם מצלמות טובות יותר. ג - אולי ככה נתרכז במשימה שלשמה התכנסנו והיא לדחוף את הקבוצה קדימה, אני מבטיח שגם גרף ההנאה יעלה. ד – מנחוס, המצלמות הן האויב. הדבר האחרון והקשה ביותר הוא לקחת אחריות אחד כלפי השני, אותו 'אפקט העדר', שפועל לרעה ביציע וגורם לאלפים להתחיל לקלל ולאחל מחלות קשות לשחקנים ואוהדים, יכול לעבוד גם הפוך. כלומר אם נרגיש שמסביבנו יש יותר אנשים שאכפת להם אחד מהשני אולי יום אחד נרגיש מאוחדים לצאת נגד אותו קומץ שיש בכל קבוצה, שמכתים קהל שלם וחיובי. אני יודע שאני חי בסרט.
לא לטעות, אני חושב שיש מקום למחאות. בדרכים יצירתיות אפשר למחות ולהגיד את מה שאנחנו חושבים נגד מהלכים שלא נראים לנו, אבל מהרגע שאנחנו נכנסים לאצטדיון המטרה של כולם צריכה להיות אחת: לנצח ולחזור הביתה עם 3 נקודות. תבינו, לא כתב את הטור הזה אוהד פלצן מאיזה יציע מפונפן. את הטור הזה כתב אוהד, שמאמין בכל ליבו שהוא חלק מהקבוצה, אני (ויתר היציע המרקיד) מביאים כמה וכמה נקודות כל עונה, מוציאים שחקנים ממשברים (או מכניסים למשברים, תלוי בנו), משנים מומנטים במשחק, אנחנו הכוח של השחקנים אחרי שנגמר להם האוויר ובישראל זה קורה מוקדם. אפשר להמשיך להתלונן עד מחר על המדינה, שרת הספורט, בתי הדין, בעלי הבית, המאמנים, השחקנים, הנקניקיות, החנייה. אבל רק על עצמנו אנחנו יכולים לשלוט ולשנות את גורל הרדיוס הבא. פשוט שכל אחד, מהמדינה ועד האוהד הקטן יעשה את מה שהוא צריך לעשות, טוב יותר.