ואז הגיעה הדקה ה-89'. גשם זלעפות שטף את כר הדשא החלקלק באצטדיון קבוצת הכדורגל ההולנדית 'רודה'. שחקני רודה היו באופוריה לאחר שכבשו תשעה שערים לרשת של מחזיקת הגביע הישראלי, הפועל באר שבע - ששחקניה התפללו ששריקת הסיום תשמע כבר ותגאל אותם מהייסורים כדי שיספיקו למקלחת חמה. הקהל המקומי היה בטירוף והיו לו תכניות אחרות לגמרי. אלפים החלו לקום מהכיסאות ולשאוג: 'טין, טין' (עשר בהולנדית). כמה שניות לאחר מכן נכבש השער העשירי. הקהל היה באטרף, שחקני באר שבע נשכבו על הדשא הבוצי, מיואשים וחסרי אונים. אחרי 20 דקות של הלם וטראומה קשה הם ירדו, מובסים, מושפלים, חלקם עם דמעות וזעם בעיניים.
עם כל הכבוד לתבוסה, הדרמה האמתית התרחשה כמה דקות לאחר שהאורות כבו. במגדל המים הסמוך לאצטדיון. משה ניר, כתב גדול, מומחה להפועל באר שבע ואוהד שרוף יותר מגחלים לוחשותף טיפס על מגדל המים ואיים לקפוץ ממנו. התבוסה תפסה אותו לא מוכן. הוא לקח ללב.
"הבנו שאנחנו הולכים להפסיד אבל 10:0, זה לא היה בתכניות בכלל", סיפר ניר אחרי המשחק, "ראית שחקנים שלא אכפת להם מהסמל, מהעיר, מהקבוצה. איפה הבושה שלהם? מרוב שהם לא רצו, לא היה צריך לכבס את החולצה שלהם בגלל שלא הזיעו. זה כאב לי מאוד. הם באו להעביר את הזמן וכאוהד לקחתי את זה קשה מאוד. תאמין לי, אפילו קבוצה בליגה א' הייתה יוצאת עם תוצאה טובה יותר. עגלות".
ניר, סירב לרדת מהמגדל. "אני מפה לא יורד, אני קופץ. די נמאס לי. בושה. איך נחזור לבאר שבע? יצחקו עלינו. עדיף לקפוץ".
אחרי משא ומתן קצר עם חבריו הטובים, שהבטיחו לו מקלחת חמה וארוחת ערב עשירה, ניר ירד כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו ודמעות זולגות מעיניו.
"לרגע לא חשנו שנהיה חלק מהיסטוריה"
ה-2 באוקטובר 1997 לא יישכח לעולם בתולדות קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע, ובטח לא בדפי ההיסטוריה האפרורית של הכדורגל הישראלי: היא ספגה את ההפסד הגבוה ביותר של קבוצה ישראלית במפעל כדורגל אירופאי מאז ומעולם: 10:0.
מעטים זכו להיות נוכחים במעמד הזה, הזיכרונות דהו עד כדי כך שהדור הצעיר של אוהדי הקבוצה ברובו אינו זוכר את המשחק (גם גוגל במקרה הזה לא יעזור) ואין אפילו תיעוד טלוויזיוני. אנחנו כאן להזכיר נשכחות.
זה היה מסע מאולתר למדי של שישה חברים טובים, עורכים וכתבים במקומון 'כל הנגב': משה ניר, לוי בייזרמן, אייל חטאב, עופר כהן, הרצל יוסף, הצלם האגדי ואני.
שום דבר במסע הזה לא היה מתוכנן, לא היעדים שאליהם ניסע, לא בתי המלון או אכסניות הנוער בהם נישן, משחקי הכדורגל. שיא הספונטניות או בעיני האחרים: שכונה. לרגע לא חשבנו שנהיה חלק מהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
טסנו לנקות את הראש בהולנד ובלגיה מהעבודה הקשה, על הדרך נפל עלינו ראש השנה, מה שאומר שניר כבר דאג לבקבוק יין מהבית, ואת כל השאר (תמרים, רימונים, דבש, תפוח עץ) היינו צריכים לחפש בכל מיני חורים וכפרים נידחים.
נחתנו בשדה התעופה סחיפול באחת וחצי לפנות בוקר. נסענו ברכבת למרכז אמסטרדם. חלק מהחבורה העדיף לבלות את הלילה בשיטוט בחלונות האדומים ובפאבים, השאר העדיף לנמנם בבית מלון של כוכב וחצי שבבעלותו של אזרח סורי וצוות של עובדים פלסטיניים ולוביים. בבוקר, כשישבנו לאכול, וכהן דובר ערבית שוטפת ביקש ביצה וסלט, בעל המלון נחנק מרוב פחד ואימה. "אתם מהמוסד הישראלי?", שאל, כשגופו רועד מפחד.
כהן, השיב לו בערבית רהוטה: "באנו לטייל. אל תפחד". בעל המלון, לא נרגע ודאג שהשולחן שלו יהיה מלא כל טוב, שלא נחטוף אותו. נפרדנו ממנו בחיבוקים ומילות ברכה חמות והמשכנו הלאה.
ניר נהג במיני ואן שידע ימים טובים יותר. היינו הנווטים בעידן טרום הוויז והג'י.פי.אס. היעד: ברוז'. עיר פלמית בצפון בלגיה, לטעמי אחת הערים היפות באירופה. בדרך התברברנו, המפות לא היו עדכניות, אז עצרנו לאכול על כר דשא באחת החוות עד שעדר פרים אימתניים הבריח אותנו וזלל את מה שהשארנו.
הגענו בשעת צהרים לברוז', אחרי סיבוב בעיר החלטנו לצפות במשחק הכדורגל של בית"ר ירושלים מול הקבוצה המקומית. תעודות עיתונאי ממשלתיות הספיקו לנו כדי לקבל מקום טוב ביציע הכבוד. בית"ר הפסידה. אני הסתפקתי בצעיף של ברוז' ובמיטת סוכנות ישנה באכסניית נוער, שכל רגע הגג בה עמד להתפרק עלינו.
איך קבוצת כדורגל ישראלית מתכוננת למשחק חשוב? היא לא
כאשר נודע לנו שהפועל באר שבע תשחק בערב ראש השנה מול רודה, החלטנו כאלופי האלתורים לנסוע לעיר קרקראדה בדרום מזרח הולנד. באר שבע הפסידה בבית (אצטדיון 'וסרמיל') בשמינית גמר מחזיקות הגביע 4:1 לרודה, והגומלין היה לפרוטוקול בלבד. אף אחד לא האמין שהקבוצה מבירת הנגב תעשה סנסציה. ולמה? כי ב-1997 באר שבע זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה תחת שרביטו של המאמן אלי גוטמן, ובניצוחם של הזרים הטובים בליגה: ג'ובאני רוסו וחלילוביץ'.
לאוהדים הייתה ציפייה לעתיד ורוד אחרי 20 שנה של יובש מתארים (ואחרי שתי אליפויות בשנים 1976-1977). הבעלים, אלי להב, קיצץ בתקציב, הזרים עזבו, המאמן עבר להפועל חיפה, וקיבלנו קבוצה רזה ודלה בתקציבים ובשחקנים חסרי ניסיון, בטח בזירה האירופאית.
הנהלת הקבוצה והבעלים החליטו לבלות את החג בביתם ואת הקבוצה שלחנו עם חבר מועצת העיר דאז, שמעון דה וינטר ז"ל, יליד הולנד שייצג אותם.
הגענו לבית המלון של הקבוצה. האפסנאי, ג'ימי אבוחצירא, היה די מופתע. הוא ישב בחוץ, הכין טחינה לשחקנים בתוך קערה גדולה מפלסטיק. "תגידו אין לכם מה לעשות שבאתם עד לפה? אין לכם בית? לא מצאתם מה לעשות בחג?", הטיח בנו. חייכנו במבוכה, נכנסנו לתוך המלון לראות כיצד השחקנים מתכוננים למשחק ואז הבנו ש'ההכנות למשחק' הסתכמו בטורנירי טניס שולחן, שש-בש, והקפצות כדור, כיאה לכדורגלן הישראלי. כבר אז הבנו שבטוב זה לא ייגמר.
בערב הפכנו את כל העיר כדי למצוא מסעדה לערוך ארוחת חג. למזלנו, מצאנו מסעדה בשלבי סגירה. הבעלים, לבנוני שהיגר להולנד עשר שנים קודם לכן, הסכים להשאיר אותה פתוחה תמורת כמה עשרות גילדן. האווירה הייתה שמחה. ניר עשה קידוש, אכלנו חומוס, טחינה, צי'פס, קינחנו ברימונים ותמרים.
למחרת, כבר התייצבנו במגרש המקומי של רודה. קיבלנו את דפי הרכבי השחקנים, כעשרת אלפים צופים גדשו את היציעים. האווירה הייתה רגועה יחסית. שחקני באר שבע נראו נינוחים למדי, כאילו באו לנופש ולא למשחק כדורגל.
השחקנים ההולנדים הטילו מצור על השער של השוער שאול סמדג'ה האומלל, ההגנה שלא הייתה קיימת קרסה. יוסי בניון, היהלום בהתהוות, נעלם. שאר השחקנים התאיידו בחלקי המגרש. שמעון ביטון החלוץ, הפך למגן שמאלי. התחושה הייתה שהנהלת הקבוצה הפקירה את השחקנים והמאמנים לגורלם, וזה בא לידי ביטוי במגרש.
"השמות שלהם יישארו מוכתמים"
היינו בקושי עשרה ישראלים באצטדיון, וככול שהדקות חלפו רצינו לקבור את עצמנו מרוב בושה ולומר לצופים ההולנדים הנלהבים שאנחנו תיירים שבמקרה נקלענו למשחק. אבל מה לעשות שהפנים והשפה הסגירו אותנו.
הקהל ההולנדי המאופק משהו יצא מגדרו. הוא הבין שההיסטוריה מתממשת לנגד עיניו, שמעולם קבוצה הולנדית לא הביסה במשחק אירופאי קבוצה בתוצאה גבוהה, ותוך דקות הרגשנו - בעל כורחנו - מיעוט בתוך המון משולהב.
השוער סמדג'ה הוציא עשרה כדורים מהרשת, היחיד שניסה לעצור את הסכר, ואם לא הוא זה היה נגמר בעשרים אפס. האמת היא שריחמתי על בניון שהיה צריך להשתתף בביזיון הזה.
יצאנו מהמשחק אדומים מבושה. חמים מעצבים. המזל של השחקנים היה שהתוצאה פורסמה רק כעבור יומיים, כך שהנחיתה שלהם בארץ הייתה רכה ונטולת פלאשים של צלמים, אבל השמות שלהם לנצח יישארו מוכתמים בתבוסה הבלתי נשכחת. את השנה הזו הם סיימו בירידה לליגת המשנה.
אנחנו בילינו את הלילה המקומי בבירות ופסטות. רצינו לשכוח אבל בבוקר, כאשר עברנו על הכותרות של ה'טלגרף' המקומי, התעוררנו מחלום הבלהות והבנו שזה לא חלום.