ינואר, החודש הראשון בשנה, הוא הזדמנות להסתכל אחורה על השנה החולפת ולחשוב: "מה עשיתי? איפה טעיתי? לאיזו מדינה אקזוטית אני אתכנן לטוס השנה ואז לא אעשה את זה כי (Insert תירוץ עלוב כאן)?". אבל בשבילי, ינואר הוא קודם כל החודש שבו מתקיים ה"רויאל ראמבל". ה-Pay Per View האהוב עליי ב-WWE ויריית הפתיחה לאירוע ההיאבקות המקצועית הגדול של השנה בארה"ב והעולם - ה"רסלמניה".
מודה, אני מתרגש. עושה רושם שהשנה, לעומת השנתיים האחרונות, WWE הולכים על כל הקופה והרויאל ראמבל - 29.1 ב"אלאמודום" בסן אנטוניו, טקסס, בהשתתפות 30 מתאבקים/ות - הולך להיות מצוין. כל הסימנים מצביעים על אירוע אדיר בפוטנציה, אולי אפילו הטוב ביותר של העשור הנוכחי. איך אני מסביר את התחזית האופטימית שלי? ובכן, בתקופה האחרונה נדמה שבתוכנית ההיאבקות המקצועית הפופולרית בעולם עלו על שיטה הכוללת שלושה פרמטרים חשובים להצלחה: התרפסות, נוסטלגיה וכפרה על עוולות. ממש ה"מנגו, בננה ומלון" של עולם ההיאבקות.
הלם: קרבות גורמים לפציעות
נתחיל מהבעיה: WWE הגיעו לנקודה שהם מוכרחים לעשות שינוי במוצר שלהם, אחרת הקהל ייקח את עצמו ויילך. השנתיים האחרונות בתוכנית היו גרועות, אפילו מאוד. מניות החברה צנחו באופן דרמתי והצופים הצביעו ברגליים. זה התחיל כשאיזה גאון בהנהלה הציע לשים את הזהב על בחור צעיר ששמו רומן ריינס; לגיטימי בסך הכל, רק מה, הקהל שנא אותו.
השיא היה בשנת 2015, כשריינס היה הזוכה המאושר בקרב הרויאל ראמבל, ובואו נאמר שהקהל לא היה מרוצה כל כך: בשבועות שלאחר מכן נרשמה בחברה כמות ביטולים חסרת תקדים בקרב מנויים וההאשטג #CancelWWENetwork הפך לאחד הטרנדים המובילים בטוויטר. כן, מתברר שהאוהדים לא כל כך אהדו את הבחירה בריינס וגם לא הייתה להם בעיה להראות את זה – שריקות בוז, שלטים נגד המתאבק וקריאות גנאי כמו "You can’t wrestle" הפכו לחלק מהשגרה בכל פעם שהוא רק העז להראות את פרצופו.
הייתם מצפים שהתנהגות כזו תגרור תגובה כלשהי, ואכן התגובה לא איחרה לבוא: בהנהלה רשמו לפניהם את הטענות והחליטו שהכי נכון להתייחס לקריאות נגד ריינס כמו גוטה מ"מציצים". לא בא לכם? אל תדאגו, יבוא לכם. במשך שנתיים דחפו אותו לגרון של כולנו כמו צינורית זונדה והאכילו אותנו בכוח. זה הגיע למצב שהבמאי היה מנמיך באופן קבוע את עוצמת המיקרופונים שפנו אל הקהל בתוכנית, עד כדי השתקה, בגלל שהחבר'ה סירבו לשתף פעולה עם התוכן.
חוסר הכריזמה של רומן ריינס והקהל העצבני לא היו הסיבות היחידות להידרדרות התוכנית: הייתה גם מכת פציעות איומה שפקדה את החברה וכמעט הטביעה אותה בשנים האחרונות. כן, תאמינו או לא, מתאבקים ב-WWE אשכרה נפצעים מדי פעם. מי היה מאמין שקרבות מתוסרטים זו לא סביבת העבודה הכי בטוחה בעולם? מתברר שאדם שקופץ מסולם של 12 מטר על אדם אחר, כשכל מה שבולם את הנפילה שלו הוא שולחן דקיק, עלול לעיתים לפרוק את הברך, לשבור את הצוואר או להזיז ממקומן כמה חוליות בגב. קטע. בכל אופן, 2015-16 הייתה שנה כל כך מקוללת ב-WWE שבשלב מסוים היה נדמה שהם לא צריכים רופא כונן; הם צריכים כומר מהוותיקן שיטהר את הזירה.
חלק מהשמות הכי גדולים נאלצו לקחת פסק זמן בשביל להתאושש מפציעות חמורות. מתאבקים כמו ג'ון סינה, רנדי אורטון, סת' רולינס, סזרו, דניאל בריאן, בריי וויאט - שמות גדולים שמכניסים הרבה כסף לחברה. כתוצאה מכך, גם קווי עלילה חפים מפשע נפגעו וגם האטרקטיביות של אירועי החברה. הרי אף אחד לא יצא מגדרו ויסע שלוש וחצי שעות מניו יורק לבוסטון בשביל לראות את רומן ריינס נגד שיימוס ב-Main Event של TLC – שלא לדבר על לטוס 11 שעות מישראל.
חדש: מתאבקים ישנים
אז השנתיים האחרונות ב-WWE היו קודרות למדי, אבל השנה הזו היא נקודת המפנה הגדולה. את זה ניתן לראות בחודשים האחרונים, לקראת הרויאל ראמבל. בראש ובראשונה, כמו שפותרים כל בעיה בארה"ב של ימינו, נשלף קלף הנוסטלגיה. אם גדלתם בשלהי שנות ה-90 יכול מאוד להיות שאתם זוכרים מתאבק אחד ושמו גולדברג, ביל גולדברג – האלוף האגדי של WCW. ובכן, הוא חוזר. בחברה החליטו לקחת צ'אנס ולהחזיר את המתאבק הוותיק – תרתי משמע, בן 50 – אל הזירה. וכמו גול של ג'ימי טורק מחצי מגרש, זה היה יוצא מן הכלל. הקהל יצא מגדרו וכל הציניקנים סתמו את הפה. גולדברג כבר הודיע שייכנס גם לרויאל ראמבל, וכל הצופים חזרו להתנהג לתפארת מדינת ישראל.
בשבועות האחרונים הודיע מתאבק נוסף שייכנס לרויאל ראמבל. האנדרטייקר, אולי שמעתם עליו. אחד השמות הכי מפורסמים בתעשייה, מתאבק עם ותק של יותר מ-25 שנה ב-WWE ובסצינת ההיאבקות. כן, בגיל 51 הוא עדיין מתאבק מדי פעם. אמנם זה קורה בדרך כלל רק פעם בשנה, ברסלמניה, אבל עדיין. באופן עקרוני הוא מוגדר "פעיל" בתעשייה, אפילו שבפועל הוא כמעט ולא עושה את זה.
למרות גילו המופלג, האנדרטייקר בהחלט עושה את העבודה, שהיא למכור כרטיסים ולמלא את המושבים. מהבחינה הזאת, ב-WWE הבינו שלפעמים הדבר הכי טוב הוא כנראה להתרפס בפני הקהל. פשוט לתת להם את מה שהם רוצים, והם רוצים את האנדרטייקר - שזה די מדהים. זה מדהים שהוא עדיין רלוונטי, שבשבילו אנשים יצאו מגדרם ויסעו 26 שעות מניו יורק לסן אנטוניו. ככה או ככה, ולמרות הציניות המתבקשת, עושה רושם שהטקטיקה המתרפסת עובדת והקהל חוזר לעניינים, שזה הכי חשוב לביזנס.
הדור: הבא
פרמטר נוסף שמחזיר את ה-WWE לדרך הישר אחרי שנתיים קשות של צעידה במקום הוא כאמור הכפרה. תיקון העוול שהוא התוכן של ה-WWE בשנים האחרונות.
צופה עקבי ואדוק של התוכנית יידע שאחד הדברים הכי מתסכלים בה הוא הנטייה לחזרתיות בעלילה. כלומר, האופן שבו אותם מתאבקים מצאו את עצמם שוב ושוב במלחמה על האליפות. לדוגמה, במהלך השנים 2007-2014 נלחמו ג'ון סינה ורנדי אורטון על אליפות העולם יותר מ-10 פעמים – וזה לא שחסרים מתאבקים מוכשרים בחברה. לכן אין פלא ש-WWE ספגו ביקורת על היעדר הזדמנויות למתאבקים צעירים. כלומר, הם לא בונים את דור ההמשך. אפשר להבין אותם - ג'ון סינה מכניס הרבה כסף לחברה - אבל ככה לא בונים חומה. במקום ליצור כוכבים חדשים, שוחקים את הישנים ומתישים את הקהל עם מוצר יבשושי, דלוח, צפוי ומשעמם.
עושה רושם שבשנים האחרונות התחילו להבין ב-WWE את הנזק שגרמו והם עובדים ימים כלילות על מנת לכפר על עוונתיהם. יותר ויותר מתאבקים צעירים מתחילים לקבל הזדמנויות: זה החל עם ההשקה של NXT, שם מפתחים בחברה את המתאבקים הצעירים יותר. זה נמשך עם תחרות ה-CWC ה"קרוזרווייט קלאסיק", שם השתתפו מתאבקים במשקל נמוך – או כפי שהם ידועים בקהילה, המשוגעים שעושים סלטות באוויר – מה שהפך לימים לתוכנית 205 Live. עכשיו משיקים תחרות חדשה שסובבת סביב סצינת ההיאבקות העצמאית בבריטניה ובסופה יוכתר אלוף אנגליה בסמוך לרויאל ראמבל עצמו. כל התוכניות הללו מטרתן זהה: להביא טאלנטים חדשים ומוכשרים מחברות היאבקות עצמאיות מכל העולם אל ה-WWE. במילים אחרות, לרענן את המוצר, לטרוף את הקלפים ולהעלות בחזרה את הרמה. להחזיר עטרה ליושנה.
ככה שהשנה האחרונה הייתה טובה להיאבקות מקצועית ובייחוד ל-WWE. כן, היו כמה מורדות (הקרבות על אליפות הנשים בין סשה בנקס לשרלוט פלייר ניפחו לכולם את המוח) והיו נקודות שפל (מיק פולי צריך לפרוש, כל עוד הכתרים בשיניים שלו עדיין מתפקדים). אבל מעבר לזה המוצר במגמת שיפור לעומת השנים האחרונות. אז אני מתרגש. יש למה לצפות. הרויאל ראמבל תחילה, עם עיניים נשואות לרסלמניה.