מגרשי הכדורגל בישראל היו מאז ומעולם מקום שלא ממש מומלץ להביא אליו את המשפחה והילדים. חלק מהסיבה היא הרמה הנמוכה, המתקנים והמחירים הגבוהים, אבל אלמנט חשוב לא פחות הוא האווירה האלימה ביציעים. אמנם לא מדובר בתופעה שנולדה אצלנו, אך לאורך השנים ידע הכדורגל הישראלי אירועים קשים במיוחד שנבעו מהתפרעויות אוהדים, ונדמה שהאחרון בהם - תקיפת ערן זהבי בדרבי התל אביבי - שבר את כל השיאים. אף שמדובר בתופעה כוללת המשותפת לכלל האוהדים בישראל, בחרנו חמישה קהלים שהפגינו את גילויי האלימות הקשים מכולם.
הפועל ת"א: שירי שואה וזריקת רימונים
את האלימות של אוהדי מכבי ת"א ניתן למדוד בקלות באמצעות מדד הגזענות של "הקרן הישראלית", אך נראה שאוהדי הפועל מצאו לאורך השנים דרכים יצירתיות לאלימות יוצאת דופן שאינה כלולה בהגדרה כ"גזענות טהורה". כך קרה בתחילת שנות ה-90 כאשר אוהדי הקבוצה חיברו שירים בזכות פציעת בנו הקשה של שוער הצהובים, אלכסנדר אובארוב, ובהמשך הדרך כאשר היו מי שהמציאו את טרנד שירי השואה והשוואת שחקני היריבה לנאצים.
על אף שבמרבית המקרים נותרה האלימות של האוהדים בתחום ריסוס כתובות נאצה ואיחולי מוות, נחקק בזיכרון הקולקטיבי דווקא אירוע אחד מצער במיוחד ממשחק דרבי סוער ב-2004. במהלך אותו המשחק ביקשו מספר אוהדי הפועל להשליך פצצת תאורה אל עבר יציע אוהדי מכבי, אך הרימון פספס את מטרתו ופגע דווקא באוהד הפועל, אדהם שביטה, שנפצע קשה ונדרש לשיקום ממושך.
לאורך השנים האחרונות נתקלו אוהדי הפועל לא אחת בעימותים אלימים עם משטרת ישראל, שהולידו איבה גדולה כלפי אנשי החוק ביציעים. לשיאה הגיעה האיבה בחודש פברואר האחרון במהלך משחק הגביע של הקבוצה מול קריית אתא. לאורך דקות רבות במשחק נשמעו מיציעי אוהדי הפועל שירי הלל למותה של תת ניצב אהובה תומר ז"ל, שנספתה באסון הכרמל.
בדרבי התל אביבי של חודש מרץ 2012, ניצחה מכבי תל אביב את הפועל 1:0 - וההפסד הצורם הוביל לאלימות קשה מצד האוהדים. חפצים, כולל מוטות ברזל, הושלכו מהיציע ורק התערבות משטרתית מנעה אלימות קשה יותר.
אם לשפוט לפי האירוע האחרון, בו אוהד הפועל פרץ למגרש ותקף את שחקן מכבי תל אביב ערן זהבי, הכעס, האלימות והשנאה של אוהדי הפועל רק מתגברים.
מכבי ת"א: שריפת מכוניות, יריקות וגזענות
האיבה ארוכת השנים בין אוהדי הפועל ומכבי ת"א סיפקה אינספור מקרים של אלימות הדדית בין המועדונים. במקרים רבים בעבר "קבעו" נציגי מחנות האוהדים להיפגש במקום נסתר מעיני המשטרה על מנת לסגור חשבונות אישיים. ערב דרבי סוער במיוחד בעשור הקודם הוצתו רכביהם של כמה משחקני הפועל על ידי אוהדים נזעמים. החלק הבולט באלימות של אוהדי מכבי ת"א הסתכם דווקא בתחום הגזעני. בעשור האחרון אימצו לעצמם האוהדים הצהובים את שחקן הפועל ת"א, סלים טועמה, כסמל לשנאה טהורה של ערבים.
הגזענות הציבה את אוהדי מכבי במקום השני המפוקפק של מדד הגזענות בישראל (מעט אחרי אוהדי בית"ר), זאת בעקבות תקריות של נהמות גזעניות כלפי שחקנים שחומי עור ושחקנים ערבים מקבוצות המגזר הערבי, ובראשן בני סכנין. בשנים האחרונות נרשמו גם מספר אירועים של השלכת חפצים מתוך יציעי אוהדי הקבוצה לעבר יציעי קבוצות יריבות.
אבל נדמה שאת החלק האלים באמת שומרים אוהדי מכבי ת"א דווקא למאבקים פנימיים כלפי המועדון שלהם עצמו. אינספור דמויות מתוך המועדון עצמו ספגו לאורך השנים שורה ארוכה של התעללויות מצד הקהל הצהוב, שלא שבע נחת מביצועיהם. המאמן ניר קלינגר ספג יריקות מאוהדי הקבוצה, ברוך דגו, שחקן הקבוצה, זכה לאיומים על חייו ונהמות בשל היותו שחום עור, ולשיאה הגיעה המחאה בתקופת הבעלים לשעבר, לוני הרציקוביץ', שעל ביתו נזרקו בקבוקי תבערה מצד אוהדים שביקשו לסלקו מן המועדון.
בית"ר ירושלים: בקבוקי תבערה ודגלי כ"ך
המיתוס ההיסטורי של הקהל הירושלמי נולד בשלהי שנות ה-70 ותחילת ה-80 עם "אופסייד סטורי" ו"שירים, שערים וטכנאים" - המערכונים המיתולוגיים של הגשש החיוור. כבר אז, לפני 40 שנה, כלל הסיקור של אוהדי בית"ר מושגים כמו: "בלוקים", "חצץ" ו-"לשרוף את המועדון". תדמית הקהל חסר הפשרות גדלה וצמחה בימק"א, אצטדיון מיושן מימי המנדט הבריטי שהפך לסוג של סמל עבור הכדורגל הישראלי. אל המגרש היו האוהדים מגיעים תוך כדי התפלחות מחורים בחומות או על ידי טיפוס על עצי ברוש שהשקיפו על האצטדיון. בהיעדר עמדות שידור מסודרות צולמו המשחקים ממרפסות הבתים השכנים.
הגרעין הקשה של אוהדי בית"ר אכלס מאז ומתמיד את היציע המזרחי של האצטדיון ונחשב לאלים במיוחד, ועם המעבר לטדי בתחילת שנות ה-90 הלך הטון והחריף. גזענות, קללות ואלימות פיזית הפכו עם השנים לאחד מסימני ההיכר של הקהל הירושלמי. ב-2005 התאגדה קבוצה קיצונית במיוחד של אוהדי הקבוצה לתא אוהדים בשם "לה פמיליה". חברי התא נקשרו פעמים רבות לאירועים של תקיפת אוהדי יריבות וב-2008 הגיעו לשיא חדש עם השלכת בקבוק תבערה לעבר משרדי ההתאחדות לכדורגל.
לאורך השנים נודעה לשמצה היריבות ההיסטורית בין הקהל של בית"ר – המזוהה עם הליכוד, לבין זה של הפועל ת"א – שזוהה עם תנועת העבודה. המפגשים בין הקבוצות הסתיימו פעמים רבות בקרבות אלימים מחוץ למגרשים. אבל בשנים האחרונות תופסת את הכותרות דווקא היריבות עם בני סכנין, קבוצת הייצוג של המגזר הערבי. במשחקים בין הקבוצות הונפו לא אחת דגלי כ"ך, תקריות של זריקות אבנים ליציעים וקריאות "מוות לערבים". תקרית מפורסמת נוספת התרחשה במהלך דקה דומייה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 2007, במהלכה השמיעו האוהדים שריקות בוז וקראו בשמו של הרוצח, יגאל עמיר.
כל זה לא אומר כמובן שהאוהדים הירושלמים לא יודעים להפגין את התסכול שלהם גם כלפי המועדון שלהם, כפי שתראו בסרטון המצורף (מומלץ מאד לעקוב אחרי הכתוביות).
בני יהודה: קרשים, אלות ומה שבא ליד
מאז ומעולם נחשבה שכונת התקווה למקום קשה מכל הבחינות. האוכלוסייה קשת היום שהתקבצה באזור הוציאה מתוכה את אחת הקבוצות הייחודיות ביותר בכדורגל הישראלי. כמו אוהדיה, תושבי השכונה, בילתה הקבוצה את מרבית שנותיה בניסיון מתמיד לשרוד. כל אלו הפכו את האצטדיון המקומי לאחד הקשים והאלימים ביותר בליגת העל, כזה שבו כל האמצעים לניצחון כשרים. מי שהצליח לצאת מהשכונה עם ניצחון זכה לשלם על כך – וביוקר.
ב-13 במאי 2000, הגיעה הפועל ת"א לאצטדיון של בני יהודה למשחק שאמור היה להכתירה כאלופת ליגת העל. בני יהודה, שנאבקה שוב כנגד הירידה, הייתה זקוקה באותו משחק לנקודות באופן נואש על מנת לנסות ולהינצל. שניות ספורות לסיום המשחק, כשהתוצאה 1:1, לא הצליחו חלק מאוהדי הפועל להחזיק מעמד וירדו אל הדשא כדי לפתוח בחגיגות. עבור אוהדי בני יהודה מדובר היה בצעד אחד יותר מדי. מאות אוהדי הקבוצה החלו להפעיל לחץ על הגדרות ואילצו את המשטרה לפתוח את השערים, משם, חמושים במקלות עץ וקרשים, עשו את דרכם לעבר יציע אוהדי הפועל, שהחלו להימלט על נפשם. את הערב סיימו עשרות אוהדי הפועל על הדשא עם חבלות קשות.
שנתיים מאוחר יותר חזרו שוב התמונות על עצמן במשחק בין שתי הקבוצות. על הדשא השפילו האדומים את הקבוצה המקומית 4:0 ונתנו את האות ליציאה המונית של אוהדי בני יהודה אל מגרש החנייה. שם הם אספו אבנים מכל הבא ליד והחלו ליידות אותם לכיוון יציע אוהדי הפועל, ששמונה מהם נפצעו (כולל ילד בן 10 שנפגע בעינו). שנתיים נוספות חלפו ואירוע אלים נוסף התרחש מחוץ לאצטדיון, כשאוטובוס קבוצת בני סכנין נרגם באבנים בדרכו החוצה. בעקבות האירוע התקבלה ההחלטה הסופית לסגור את האצטדיון בשכונת התקווה ולהעביר את משחקי הקבוצה לבלומפילד. מאז התמעטו משמעותית האירועים האלימים הקשורים לאוהדי הקבוצה.
בני סכנין: דגלי חמאס, זריקת אבנים ובוז בהמנון
בניגוד לקהלים המקבילים שצוינו בכתבה הזו, נחשב הקהל של בני סכנין לדייר חדש יחסית בליגת העל; המועדון עלה לראשונה לליגה הבכירה רק בעונת 2003. אך למרות התקופה הקצרה יחסית בהשוואה למתחרות, הצליח הקהל של סכנין להותיר חותם מפוקפק במיוחד על תולדות האלימות במגרשי הכדורגל. סימנים לבאות ניתן למצוא בחגיגות העלייה של הקבוצה, במהלכן נעצר אוהד הקבוצה שהצליח להחדיר אקדח ליציעים וירה באוויר לאות שמחה.
כבר מתחילת דרכה של הקבוצה בליגה הבכירה פיתחו אוהדי סכנין יריבות מרה עם אוהדי בית"ר ירושלים. המפגשים בין שתי הקבוצות הפכו טעונים במיוחד ועמוסים בפרובוקציות משני הצדדים. מהצד של סכנין בלטו שירי "מוות ליהודים", שריקות בוז בהמנון והנפת דגלי החמאס ביציעים. במהלך הביקור השנתי של אוהדי בית"ר באצטדיון דוחא ב-2009 נרשמה תקרית קשה במיוחד כשאוהדי סכנין הקיפו את האצטדיון ויידו אבנים אל עבר יציעי בית"ר שעוכבו במקום על ידי המשטרה כדי למנוע עימות. בתגובה פרצו אוהדי בית"ר למגרש והחלו להחריב כל מה שנקרה בדרכם.
ככל שחלפו השנים גילו אוהדי סכנין איבה גם כלפי אוהדי קבוצות אחרות שהגיעו לצפון, שנתקלו בגילויי אלימות קשים ברחובות מחוץ לאצטדיון. אפילו בתוך המגזר הערבי עצמו, זה שסכנין מתיימרת לייצג, לא הצליחו האוהדים לרסן את עצמם. עם שריקת הסיום למשחק הליגה מול אחי נצרת השכנה, התפתחה תגרה אלימה במיוחד בין מחנות האוהדים שהסתיימה בפינוי בגז מדמיע, שמונה פצועים ו-10 עצורים.