כשאתה ילד צעיר, בחירת קבוצת הכדורגל שאחריה תלך עד יומך האחרון היא הבחירה הכי חשובה שאתה יכול לקבל. התוצאות שלה בשבת הן גורם ישיר בהחלטה כמה אתה רוצה ללכת לבי"ס יום למחרת. ניצחת – אתה המלך של הכיתה, מגיע עם חזה מנופח, ולא מכבד אף אחד בארוחת העשר שלך. הפסדת? נו, אתם יודעים כמה אכזריים יכולים להיות ילדים. כשאתה ילד צעיר, אתה עוד לא יודע מה זו אהבה, אבל הקבוצה שלך מלמדת אותך, ועם השנים אתה הופך מאוהד לאוהב.
וזה קטע. כי כדי להכיר בת זוג אידיאלית אתה מתנסה במשך שנים במערכות יחסים. חלקן טובות יותר, חלקן פחות: לומד מה מתאים לך; לומד מטעויות; משמר ומשפר; לפעמים הולך ממנה בגלל האגו; ולפעמים הולך אחריה כמו עיוור עם פרחים. בסוף, אגב, גם אחרי שאתה מחליט, אף אחד לא מבטיח לך שזה יהיה לכל החיים. לאהוב קבוצת כדורגל זה לכל החיים. תהליך ההתאהבות הוא בדרך כלל ממבט ראשון, אפילו באופן שרירותי, אבל זה לכל החיים. אין התנסויות, אין דרך לסגת ולחזור, והמשחקים היחידים הם אלה שעל הדשא. לרוב אגב, הם יכאבו וירגשו הרבה יותר ממשחקים עם נשים.
השנה לדוגמא, למדתי שיותר קשה להתמודד עם משחק מול הפועל עכו מאשר מול אקסית מיתולוגית. כי עם התמונות שלה מבלה בלעדי, המגילות בוואטסאפ, והבדידות הזמנית - אני עוד יכול להתמודד. אבל מהרגע שהכדור של גל שיש התעופף לו בצורה קשתית ואיטית להחריד מעל הראש של עמרי גלזר, בדקה ה-31 הארורה, ועד שנחת על הרגל של בן אז'ובל בדרך לשער הניצחון והגדרת השפל החדש של מכבי חיפה ב-30 השנים האחרונות. ראיתי אל מול עיניי את כל הרגעים השחורים שאני הולך לעבור בשבוע הקרוב: החל מהדממה המתסכלת ומוכת ההלם בנסיעה חזרה הביתה, ההודעות מלאות ההקנטות והשמחה לאיד מהחברים, הביקורות החריפות וחוסר הרצון לקום ביום ראשון בבוקר ולקרוא את הכותרות המהדהדות. תנו לשכוח מהמשחק, סעמק, חפרתם. זה כבר גדול עלי.
למרות זאת, אני לא יכול להפסיק לחכות למשחק הבא, כל פעם מחדש. כי הזוגיות הזו מאפשרת לך לפרוק, לכעוס, להתעצבן, להשתולל אבל לא מול אהובתך. אתה לא רואה אותה כל השבוע, אז אתה בא אליה כמו שהיא זוכרת אותך: אוהב ותומך. אליה אתה בא נקי. ורק מחכה שיגיע יום המשחק, ואיזו יפה את וכמה חיכיתי לראות אותך. ההתרגשות שמילאה אותך כל היום מגיעה לשיאה ברגע שאתה מתיישב בכיסא האצטדיון. קדימה, אני מוכן לתת לך אהבה. אוי כמה אהבה אני מוכן לתת לך. רק בואי תתני לי חזרה. ואז, אחרי 10 שניות, האהבה הזאת מקבלת גול. מה הקטע שלך יא פוסטמה?! למה להרוס?! אבל כאן מתגלה הקסם, אתה לא יכול לברוח, כי כבר השקעת בנסיעה, לקחת חצי יום חופש והביס בנקניקייה עם הכרוב הכבוש תקוע עמוק בתוך הגרון. אז אתה יושב 90 דקות ולומד לסלוח. רואה שהדברים יכולים להשתנות, ולמרות התסכול אתה עומד ומריע לה ונותן לך את כל כולך. כשאתה יוצא מהמגרש, אתה מבין שאתה אוהב את הקבוצה הזאת הרבה יותר מ-90 דקות.
רק ביחד, הלאה
זוגיות עם אישה היא אינטימית, מה שקורה ביניכם, לטוב ולרע, נשאר ביניכם. זה לא העסק של אף אחד. אתה יכול לבחור אם לשתף ויכול להחליט גם שלא. ואם תחליט שכן, תקבל מיד סביבה תומכת אוהבת ומחבקת. זוגיות עם קבוצת כדורגל שייכת לכולם. אין איך לברוח מזה, וכשרע, כולם מדברים על זה ואין מי שיתמוך, רק מי שיקניט. אם בזוגיות מדברים על הדברים ומנסים לפתור את הבעיות, כאן אין באמת עם מי לדבר. אתה מנסה לתת את הטוב ביותר שלך והצד השני מנסה לתת את הטוב ביותר שלו, וזה הבסיס להכל, ומניסיון של זוגיות בת עשרות שנים עם הקבוצה, כששני הצדדים באמת מנסים לתת הכל - זה בסוף תמיד מצליח. תמיד.
חבר קרוב ביציע אמר לי פעם אחרי הפסד: "איך אני יכול להיכנס לזוגיות כשהקבוצה שלי נראית ככה?" אז וואלה, רק בזכות זה שהקבוצה נראית ככה, אתה יכול להיכנס לזוגיות.
מכבי חיפה לימדה אותי מה זה לאהוב. הכי קל להתרפק על הרגעים השמחים, על כמה כיף היה בהתחלה כשהתאהבנו. זה פשוט. אבל כבר שנים שאני כבר נתקל בשאלה "למה אתה עוד נוסע למשחקים, לא נמאס לך?". אז לא. כאילו, כן, אבל אין מה לעשות. את ההחלטה שקיבלתי בגיל צעיר אני לוקח איתי לכל החיים, והחוויות שנערמו הן משהו שלעולם לא אוכל לשכוח או לוותר עליו. הקבוצה צריכה אותי ולא נוטשים כשקשה. מנסים לתקן, לפתור, לתמוך, לשדר אופטימיות כלפי חוץ. זה לא משנה בעצם מה יחכה בעתיד, כי כל עוד אנחנו ביחד, רק ביחד, זה מה שחשוב. בכל פעם שאני נכנס למגרש או פותח טלוויזיה ורואה 11 שחקנים לבושים ירוק משחקים כדורגל, הלב, ממש כמו בשיר, מתמלא גאווה.
מכבי חיפה לימדה אותי לשמוח ולימדה אותי להיות עצוב. מאז שאני ילד קטן היא גם לימדה אותי לפנטז – שגם הבלתי אפשרי הוא אפשרי, ואם עוצמים עיניים חזק חזק ומדמיינים את זה קורה, אז זה יקרה. גם ללבוש תחתוני מזל לא יזיק. מכבי חיפה נתנה לי חיים עם משמעות, אני לעולם לא אנטוש אותה, בטח כשהיא כל כך צריכה אותי. הרי כשהיה לי קשה, נצחון אחד קטן שלה, אפילו שער דרדלה מנבדל, עשה אותי שמח. מכבי חיפה לימדה אותי מה זו אהבה, ושלחה אותי מנוסה יותר ללכת ולמצוא אותה. כשזה יקרה, אני אכנס איתה יד ביד בשערי האצטדיון, אתיישב בכיסא, אראה 11 שחקנים לבושים ירוק עולים על כר הדשא ואדע שהעולם עכשיו הוא עולם טוב יותר – עולם שלם יותר. יום האהבה שמח ירוקה שלי.