שרון דוידוביץ' ואסף כהן אוהבים כדורגל. אתם יודעים מה, הם אוהבים כדורגל כמעט כמו שהם אוהבים לספר עליו. לכן, זה לא מפתיע שהם הוציאו לאחרונה את "אגדות דשא" - ספר מרתק שמביא את סיפורם של הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה הנוכחית.
בספר, שראה אור לפני מספר חודשים, השניים מדרגים את 50 שחקני הכדורגל הגדולים ביותר מאז מונדיאל 94', ולפי דוידוביץ' וכהן, הספר מוקדש כולו לכוכבים המרגשים ביותר - אלו שהספקנו לראות על המגרש, ואלו ששמענו עליהם מההורים והדודים.
למרות הבחירה שלהם לדרג ולמספר (המיקום של כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי נניח מוסיף הרבה עניין ופלפל), מה שיותר מעניין לקרוא הוא דווקא את הסיפורים שלא הכרנו על שחקנים ואגדות כמו אנדרס אינייסטה, אריק קנטונה וגבריאל באטיסטוטה.
לכבוד צאת הספר בחרנו להעניק לכם הצצה לסיפורו המדהים של גבריאל "באטיגול" באטיסטוטה, אחד החלוצים הגדולים בהיסטוריה ואליל ארגנטינאי, כדי שתבינו לבד למה הספר הזה הוא בגדר חובה לכל חובב כדורגל באשר הוא.
באטי, ראיתי, ניצחתי: גבריאל באטיסטוטה
כדורגל לא ממש היה אהבת חייו של גבריאל באטיסטוטה הצעיר. אין כאן סיפור רומנטי על ילד שגלגל גרביים ושיחק יחף ברחובות סנטה פה. "באטי" היה בן למשפחה בעלת אמצעים, מבוססת, שבכלל העדיף בצעירותו את משחק הפולו. סוסים לא חסרו לו. גם כשגדל, הודה לא פעם ולא פעמיים כי לא ידע כלל נגד מי קבוצתו משחקת בשבוע שלאחר מכן. ולא פעם ולא פעמיים, גם הודה שהיה אוכל שלושה אלפחורס בחדר ההלבשה לפני משחק. אבל עם השנים היה דבר אחד שבאטיסטוטה למד לאהוב יותר מכל דבר אחר. יותר מהכדורגל עצמו, יותר מפולו או אלפחורס – הוא אהב לכבוש.
בהתחלה זה לא היה כזה פשוט. בגיל 18 הוא עבר מניולס אולד בויס לריבר פלייט, שם הראה משחקים טובים יותר ופחות, אך המאמן דניאל פסארלה שהגיע החליט לוותר עליו. ויתור שהוליד מעבר לבוקה ג'וניורס, שהוליד לנו את אחד ממספרי ה-9 הגדולים שקמו לכדורגל אי פעם, וכנראה – גם היפה שבהם. האיש שכבש לבבות דרך הרגליים ודרך העיניים.
לעיתים קרובות אנחנו חולמים להיפגש, להכיר, להתחבר לאלילי הכדורגל שלנו. בחלקי נפל המזל הגדול להכיר מקרוב כדורגלן גדול כמו באטיסטוטה, רק כדי להבין שהוא אדם גדול אף יותר. גבריאל הגיע לישראל עם נבחרת ארגנטינה שלוש פעמים, בהן ליוויתי את הנבחרת באוטובוס ובסיורים. ב-1994 היה את דייגו הבדרן, את באלבו הפילוסוף וגם את "באטי", רגע לפני המונדיאל הראשון שלו. המראה הייחודי שלו והעיניים שלו משכו את כל המבטים לעברו. גם את שלי.
באחת מאותן נסיעות לעבר ירושלים העתיקה, חילקתי לכולם פתקים כדי שיוכלו לטמון בכותל. הסברתי גם לו מה עליו לעשות ומה המשמעות. הוא לקח את הפתק, חתך לשניים ורשם לי את מספר הטלפון שלו. הייתי המום. הזעתי. לא ידעתי מה עשיתי שנפל בחלקי הכבוד הזה. את החצי השני הוא נתן לי וביקש שאכתוב עליו את המספר שלי. עד היום, בסוף כל שנה, אנחנו עדיין מברכים זה את זה. ברכות של ידידים ותיקים.
יום אחד קיבלתי טלפון מעמותת "משאלת לב". ילד צעיר וחולה, בן להורים ארגנטינאים, סיפר כי חלומו היה לפגוש את גבריאל. שוחחתי עם גבי והוא מיד נענה לבקשה. שלושה חודשים לאחר מכן הילד היה בפירנצה. בית החולים היא מוכן לקראתו ולכל דבר שיצטרך. היה מי שדאג להכין אותם מראש. כשהגענו עם הילד הנרגש והמאושר לאיטליה, היה זה לאחר תקופה ארוכה יחסית בה באטיסטוטה לא כבש במדי פיורנטינה. תקופה נדירה במהלך שנותיו שם. ביום שאחרי, ציפה לו משחק נגד מילאן הגדולה. הוא הבקיע שם את שער הניצחון, חגג והרים את החולצה. מתחת הופיעה החולצה שהילד מישראל הביא לו כמתנה מהארץ.
בסיום המשחק המתנו לו כולם שייצא מהמקלחת. ואז הוא יצא, כמו אל איטלקי עם חיוך ארגנטינאי, לבוש אלגנט ושיער ארוך ורטוב. ביד הוא החזיק חבילה קטנה. "זה בשבילך", הוא אמר לי. הייתה זו החולצה שלבש במשחק ואיתה הבקיע. היא עדיין אצלנו, אותה חולצה עמה הגיע בני לכל מבחני הבגרות שלו. את הבוץ אגב, לא הורדנו.
הפציעות הרבות שעבר במהלך הקריירה בקרסוליים עצרו אותו מוקדם מדי. הוא סיפר כי היו תקופות בהן השתין במיטה מכיוון שלא יכול היה לקום לשירותים מרוב כאבים. הילד שפעם בכלל אהב פולו נלחם חלק גדול מהקריירה שלו נגד הכאבים רק כדי לשחק כדורגל, ולהבקיע עוד לפני שהכל נגמר. בפירנצה חייבים לו פסל בדמותו בכיכר העיר, כראוי לשחקן שהפך כנראה לגדול ביותר בתולדותיה. השחקן שיצר דימויים רומנטיים על כדורגל שובה עין של פיורנטינה, כולל הניצחונות על ארסנל ומנצ'סטר יונייטד ב-1999. ברומא, שם הבקיע 20 שערים והביא לה את האליפות היחידה שלה מאז 83', צריכים להכניס אותו לרשימת הגלדיאטורים שמפארת את ההיסטוריה של העיר.
אבל בארגנטינה? שם הוא אגדה. האחרון שזכה עבורה בתארים, עם שתי זכיות בקופה אמריקה בתחילת שנות ה-90', כולל שישה כיבושים ומלכות השערים בקופה של 91'. אבל כדי להבין את השינוי שעברו הכדורגלנים הארגנטינאים, ובייחוד את הכישלון האחרון במונדיאל 2018, שווה ללכת לזיכרון כואב במיוחד של באטיסטוטה. זיכרון טרי שהתרחש כמה חודשים לפני הגביע העולמי האחרון. איך אל חדר ההלבשה של השחקנים נכנס מלך השערים של הנבחרת עד הגעתו של מסי, השחקן שכבש אפילו יותר ממראדונה, השחקן היחיד בהיסטוריה שכבש שלושער בשני מונדיאלים שונים – ואיש מהשחקנים לא התייחס אליו. חלקם לא ידעו אפילו מי האיש שזה הרגע נכנס. החבר'ה שמעולם לא הביאו כלום לנבחרת, וגם לא יביאו, לא נתנו את הכבוד הראוי לגדול מספרי 9 באלביסלסטה. העלבון פגע בו קשות, אולי אפילו יותר מכאבי הרגליים ההם.
אני מודה לאלוהים שיש לי עדיין את הזכות לדבר עמו מפעם לפעם, אבל גם יודע בוודאות דבר אחד – חלוץ בקנה מידה כזה בחוד של ארגנטינה, כבר לא אזכה לראות. הילד שגדל בלי אהבה מיוחדת לכדורגל, סיים את הקריירה כשהכדורגל אוהב אותו.
הטקסט לקוח מתוך "אגדות דשא", ספרם החדש של שרון דוידוביץ' ואסף כהן על 50 הכדורגלנים הגדולים ביותר בדור האחרון, בו משתתפים גם כותבים נוספים. את הפרק הנ"ל כתב יהודה ארם, מומחה לכדורגל ארגנטינאי.
את הספר ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים, או כאן (ואל תשכחו לרשום כתובת מלאה למשלוח)