זה היה הכובע השלישי בסדרה של מירי רגב, וגם אותו עמדנו לאכול. גם גדולי מבקריה (וכן, גם אני) היו חייבים להודות: לשרת התרבות והספורט יש רצף יוצא מן הכלל. בחציו התרבותי של תפקידה היא ממשיכה לנהל מלחמות – צודקות ולא צודקות, אבל תמיד פופוליסטיות ומביכות (השערוריות התורניות: סרטים של בדואיות בפסטיבל דרום ותמיכה נלהבת במחזמר על פי שירי אייל גולן); אבל בכל מה שקשור לספורט, רגב באמת שמה את ישראל על המפה. הבעיה היא שאנחנו לא נשארים במפה לזמן רב – לא כשיש אנשים שעדיין מתווכחים היכן עובר הגבול.
הסטרייק של רגב נפתח באפריל, אז היא פתחה את אליפות אירופה בג'ודו בתל אביב – אירוע שהוכתר כהצלחה ספורטיבית וארגונית כאחת. בסיום הרעיף יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי על רגב מחמאות, כפי שזו הרעיפה עליו מזומנים (משרד הספורט מימן 80 אחוזים מעלות הטורניר – כ-9 מיליון שקלים).
במאי חגגה רגב את ההזנקה ההיסטורית של מרוץ האופניים ג'ירו ד'איטליה בישראל, שבו השקיעה מדינת ישראל כ-30 מיליון שקלים (מתוך סך כולל של כ-120 מיליון). גם כאן הייתה סיבה למסיבה: הג'ירו הוא אולי אירוע הספורט הגדול ביותר שהגיע לישראל; הישראלים נענו לו בהמוניהם וגדשו את שולי הדרכים; וחצי מיליארד צופים ברחבי העולם שמכירים את ישראל של מעצרים ברמאללה וחילופי הפצצות בעזה קיבלו גלויות נוף מרהיבות מעכו, תל אביב והערבה. זה היה סרטון התדמית הטוב ביותר שמדינת ישראל יכולה הייתה לבקש.
אבל את המנה העיקרית שמרה רגב ליוני. בעוד שלושה ימים היה אמור להתקיים משחק הידידות בין נבחרות ישראל וארגנטינה. זו הייתה אמורה להיות גולת הכותרת של הפעילות הספורטיבית של השרה: ליאו מסי באצטדיון טדי. המשיח בירושלים.
אבל במקום אירוע חגיגי ההולם את בואו של אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים קיבלנו פיאסקו מביך שהחל בשערוריית כרטיסים שהתגלגלה עד לכנסת ולמבקר המדינה; המשיך בניהול הסכסוך על גבם של הארגנטינים (אלה מאיימים לשרוף חולצות, אלה מתעסקים בלחיצות ידיים); והסתיים בהודעת ביטול ומפח נפש.
העובדה שכל זה קורה בתקופה כמעט אופורית ברף הביטחון העצמי של ישראל היא רק עוד תזכורת לכך שחוסננו הלאומי הוא בעיקר החוסן שלנו – והוא לא מעיד מאום על חוסנן של מדינות אחרות. או בפרפראזה על דבריו האלמותיים של סרג'יו קונסטנצה: איזה אינטרס יש לארגנטינאים לבוא לתוך הדיון הלוהט הזה? דווקא בתקופה שבה ישראל נראית כמעט בלתי פגיעה מבחינה ביטחונית, מירי רגב חשפה את בטננו הרכה והעניק לפלסטינים ניצחון נדיר. פלא ש"בסביבת ראש הממשלה" (על פי דיווחי ביטאונו) כבר סימנו אותה כאשמה במחדל?
לשתי הסערות שאפפו את המשחק בין ישראל לארגנטינה – שערוריית הכרטיסים והמחאה הפרו-פלסטינית – אחראית רגב באופן כמעט בלעדי. רגב היא שהחליטה להתערב במשחק כדי להעבירו מחיפה לירושלים – העתקה נטולת היגיון כלכלי (אצטדיון טדי קטן מהאצטדיון בחיפה), מנוגדת לאינטרס הציבורי (צמצום מספר האוהדים, שימוש בכספי ציבור) ומתעלמת אפילו מהעדפותיהם של האורחים מארגנטינה. זו היתה הצהרה פוליטית גרידא שרוח העברת השגרירות האמריקאית מרחפת מעליה (לצד רצונה של רגב להשיג דריסת רגל באירוע המתוקשר ולהשיג פוטו-אופ עם מסי). הצהרה לגיטימית – אבל כזו שנזקה הפוטנציאלי (וכעת – גם הממשי) בצידה.
אלמלא התערבותו של משרד הספורט (ששילם 2.7 מיליון שקלים כדי להעביר את המשחק) היה זה משחק בהפקה פרטית ובמימון מסחרי מלא. ככזה, לא הייתה כל בעיה עם חלוקת מאות כרטיסים לעובדיה של כל חברה מסחרית אשר לקחה חלק במימונו. מרגע שהמדינה החליטה להשתתף בעלות המשחק הוא הפך לאירוע לאומי, וכל שיטת חלוקת הכרטיסים הייתה צריכה להשתנות ולהתחשב בציבור הרחב – גם אם הוא לא עובד בשופרסל.
העברת המשחק לירושלים היא גם שהתסיסה את המחאה הפוליטית. אם במהלך הג'ירו נפלו זעקות הפלסטינים בשטחים פתוחים (שמעתם על מחאת הרוכבים במחסום קלנדיה? זה בסדר, אף אחד לא שמע), הרי שהפעם הם נחתו כמו עפיפונים בוערים בשדה חיטה. זה קרה בגלל שילוב של נסיבות ואינטרסים פלסטיניים: החזית הבוערת בעזה, הצורך של הרשות להפגין סולידריות עם המאבק, הפרופיל התקשורתי העצום של מסי, חוסר החשק הארגנטינאי. אבל כפי שפלסטינים כמו ג'יבריל רג'וב (יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית) זיהו את ההזדמנות לפוצץ את המשחק, כך ישראלים כמו מירי רגב היו צריכים לזהות את המוקש ולנטרל את הנפץ. אדם חכם היה מזהה את הנסיבות הדליקות; אדם חסר אחריות עם חולשה לריח ההצלחה המשכר היה מצית לידן סיגר של מנצחים; ומירי רגב מצאה את עצמה מולכת על האפר.
כלל לא בטוח שארגנטינה ביטלה את המשחק בעקבות הלחץ הפלסטיני. ניתנה האמת להיאמר: אנשי הנבחרת לא רצו להגיע לכאן מלכתחילה. המאמן חורחה סמפאולי אפילו לא הסתיר את זה; שבוע לפני הטורניר הכי חשוב של הנבחרת בארבע השנים האחרונות, הדבר האחרון שהוא צריך זה משחק חסר חשיבות מול נבחרת סאב-בינונית, פסטיבל ציבורי סביב הכוכב שנמצא ממילא תחת לחץ לא אנושי, מכבש פוליטי דו-כיווני, טרטורים אדמיניסטרטיביים והסתכנות מיותרת בפציעות. אבל גם אם מדובר בתירוץ – מישהו היה צריך לספק אותו.
המשחק בין ישראל לארגנטינה אמנם לא ייערך במוצאי שבת – אבל הוא התקיים. התוצאה: 1:0 לפלסטינים. כובשת השער: מירי רגב (עצמי).