הרבה אוהדים נפגעו בשבת מערן זהבי. ישראלים לא אוהבים שפוגעים להם בסמלים. במדינה שבה אדם יכול להיאסר למשך שלוש שנים בשל ביזוי הדגל וששרת התרבות שלה מסתובבת עם דגל בבגאז', סמלים הם עניין קדוש. דווקא ערן זהבי, שפותח כל משחק בתפילה עם יד עם הפנים ויד על הפדחת, אמור להבין משהו בסמלים קדושים.
זהבי הוא כנראה גדול הכדורגלנים הישראלים בדורו. הוא אולי הווינר הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי. הוא סקורר ענק. התנועה שלו בלי כדור מושלמת, הסיומת רצחנית. הוא מקצוען לעילא, אמביציוזי עד טירוף, תחרותי כמו אחד על אחד בין מייקל ג'ורדן לקובי בראיינט. במושגים המוגבלים של הכדורגל שלנו, הוא כריסטיאנו רונאלדו לעניים. או לטייקונים סיניים.
ואף על פי כן, זהבי לא נחשב – וכפי הנראה כעת, גם לא ייחשב לעולם – לאחד מהכדורגלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. הוא אפילו לא באזור החיוג.
מסין לא מגיעים לפנתיאון
המורשת של זהבי (בהסתייגות המסוימת של "נכון לשעת כתיבת שורות אלו") היא מורשת לוקאלית ברובה. מי שעוקב אחרי ליגת העל הישראלית שלא מסלון משפחת לוזון יודע בדיוק מה ערכה הסגולי, האבסולוטי. זו לא "הליגה השישית באירופה" (נכון ל-2017 אנחנו במקום ה-22). את 134 שעריו כבש זהבי מול בלמים כמו אושרי רואש וטל כחילה, לא מול לאונרדו בונוצ'י וסרחיו ראמוס.
פעמיים ניסה זהבי להרחיב אופקים. בקדנציה הראשונה, בפאלרמו, הוא נכשל (לא באשמתו, כמובן: "זה מקום משוגע", הסביר בראיון לענבל מנור ב"וואלה!" עם חזרתו לישראל). בקדנציה השנייה, בגואנגג'ואו R&F, הוא מצליח באופן פנומנלי. אבל עד לפני שנה וחצי, מי מאיתנו בכלל ידע שיש מקום כזה.
הליגה הסינית היא ליגה בינונית לכל היותר. אלישע לוי אמנם טען שהיא טובה מהישראלית (באמת רף גבוה), אבל בדירוג הליגות העולמי של התאחדות ההיסטוריה והסטטיסטיקה של הכדורגל, הליגה הסינית ממוקמת במקום ה-36 – מתחת לליגה הוונצואלית, מתחת לליגה האזרית, ובדיוק עשר מקומות מתחת (כן, מתחת) לליגה הישראלית. כן, משחקים בה כמה כוכבים גדולים – אבל כוכבים לשעבר. זו הליגה אליה כוכבים מזדקנים הולכים כדי לדפוק קופה. וידאר קיארטנסון, חלוץ מכבי ת"א ששיחק בסין, אמר בראיון לדור בלך וגבריאלהיידו בערוץ הספורט שהליגה הסינית חלשה בהרבה מהישראלית: "יש שם שחקנים טובים, אבל הסטנדרטים נמוכים". אין אף איש כדורגל רציני שיטען שמדובר בליגה טובה. ערן זהבי מתגאה בכך שהוא אומר את מה שהוא חושב, אבל אני מתקשה להאמין שהוא באמת סבור שהליגה שבה הוא משחק ראויה לשמה.
ערן זהבי לא יכול להיכנס לפנתיאון של הכדורגל הישראלי כשכל מה שיש לו בדרכון זו חותמת לסין. זה לא העידן של חודורוב וסטלמך ולא של שפיגל ושפיגלר, שבהם הצטיינות בליגה היה נימוק מספק לקבלת הפרס. זה גם לא העידן של אלי אוחנה ורוני רוזנטל, שבו רק הכוכבים הגדולים ביותר הגיעו לאירופה. זה אפילו לא העידן של אייל ברקוביץ' וחיים רביבו או של יוסי בניון ודודו אוואט, שבו שחקנים מצוינים רבים הגיעו לאירופה. בעידן של ערן זהבי – כולם באירופה. בעידן הזה משחקים באירופה לא רק הליאור-רפאלובים והתומר-חמדים, אלא גם האור-אינברומים, הסיראז'-נסארים והעומרי-אלטמנים. הצטיינות בישראל? אפילו קרדיט אירופי ברזומה כבר לא מרשים אף אחד. כדי להיחשב לגדול באמת, אתה צריך גם קריירה אירופית מרשימה. איפה זהבי ואיפה ברקוביץ', רביבו ובניון? אין לו אפילו את הקריירה של תומר חמד ואלמוג כהן.
לפני כחודש וחצי חגג זהבי את יום הולדתו ה-30. על פי מחקר שנערך באוניברסיטת רדפורד – ולמען האמת, גם על פי התפיסה האינטואיטיבית הרווחת בקרב אנשי כדורגל – הוא כבר נמצא מעבר לשיאו. יש אפילו שיאמרו – הרבה מעבר לשיאו. במילים אחרות: חלון ההעברות האירופי של זהבי כבר נסגר.
זה אומר שלזהבי נותר רק עוד מסלול זכאות אחד להיכל התהילה: הצלחה עם נבחרת ישראל. לכאורה, הוא סגר אמש גם את האופציה הזאת. למעשה, הוא כבר ממילא איבד את הסיכוי לממשה.
בצד של המנצח
זהבי היה שותף לארבעה קמפיינים כושלים של נבחרת ישראל. הכושל מכולם, כך נראה, עומד להיות האחרון – וזה הקמפיין איתו הוא יזוהה יותר מכל. אחרי הכל, מאמן הנבחרת הבהיר עוד בתחילת הקמפיין: זו הנבחרת שלו.
כישלון נבחרת ישראל אינו יתום, וגם לא בן למשפחה חד-הורית. שותפים לו עופר עיני וקודמו אבי לוזון, אלישע לוי וקודמו אלי גוטמן, ושחקנים רבים שלקחו חלק בהתבזויות. אבל זהבי הוא לא עוד שחקן בנבחרת הזו. סמלית, הוא היה הקפטן שלה. תדמיתית, הוא היה הכוכב שלה. מקצועית, הוא היה השחקן הכי טוב שלה. ומעשית, הוא היה האכזבה הכי גדולה שלה.
זהבי הוא לא שחקן שאפשר להיות אדיש אליו. הפרסונה הספורטיבית שלו דומיננטית וקיצונית מכדי לגלות כלפיה שוויון נפש. או שאתה מעריץ את זהבי, או שאתה מתעב אותו. אבל עניין אחד מאחד את אוהדי זהבי עם רבים משונאיו – נבחרת ישראל. שם, כגיבור העם בזירה הבינלאומית, כולם רוצים לקבל את זהבי הכובש. זה המקום היחיד שבו אוהדים ישראלים שהתרגלו לראות את זהבי מנחיל לקבוצותיהם תבוסות מוחצות והפסדים בזמן פציעות יכולים סוף סוף למצוא את עצמם בצד שנהנה מהעילוי. זו ההזדמנות שלהם להרגיש איך זה להיות בצד של המנצח האולטימטיבי. הצלחתו – הצלחתנו.
אבל הצלחה כזאת לא היתה.
ב-39 הופעותיו בנבחרת ישראל כבש ערן זהבי שבעה שערים. הסטטיסטיקה היבשה הזאת מסתירה עולם שלם של אמוציות: תנועות ידיים עצבניות כלפי חבריו לנבחרת, הטחת האשמות בקצב כיבושים של סקורר ישראלי נדיר ("צריכים לסדר לי מצבים", "אני בא לידי ביטוי כשהקבוצה טובה יותר", "מי שמבין כדורגל רואה היכן אני משחק בנבחרת", "כשאני עסוק רק בהגנה לא תראה את המספרים של מכבי", "אני צריך לשחק קרוב יותר לשער", "הנבחרת צריכה לתת לי מנוחה"), מסיבות עיתונאים תוקפניות לפני משחקים ואחרי הפסדים, שליטה על-חושית בהרכבים ומערכים. "את רף הציפיות ממני אני יצרתי", אמר זהבי באוקטובר 2016. מתחת לרף הציפיות הזה זהבי התרסק.
כן, נבחרת ישראל נכשלת בקמפיינים בינלאומיים כבר כמה עשורים. ואולי, כפי שטען זהבי בעוד נאום מנהיגות מעורר השראה (חשבתי שהקונצנזוס הוא שמדובר בווינר), היא תמשיך להיכשל גם בארבעים השנים הבאות. אבל כל כישלון גם עומד בפני עצמו. וכפי שמדברים על הדור המפוספס של ברקוביץ' ורביבו ועל הנבחרת הבינונית של בניון (כשזהבי קרא לו "מכשף" שידע בדיוק איך תיראה הקדנציה שלו כקפטן, זה בגלל שגם בניון זרק את סרט הקפטן?), כך ידברו על הנבחרת הרופסת של זהבי.
הרבה אוהדים נפגעו בשבת מזהבי. אבל זהבי לא פגע באיש מהם כמו שהוא פגע בעצמו. בלי חותם בליגה אירופית ובלי הישגים בנבחרת הלאומית, זהבי סתם את הגולל על האפשרות שייכנס להיסטוריה. הודעת הפרישה היתה מעמד סימון גבולותיה של מורשת זהבי: מטובי הכדורגלנים ששיחקו בליגה הישראלית (והסינית), והקפטן המביש ביותר של הנבחרת הישראלית הכושלת ביותר בעידן האירופי. החלק הראשון היה לפחות מכתיר אותו כראש לשועלים, ענק בין גמדים. החלק השני מזכיר שהוא אפילו לא כזה.
הו קפטן
ההתלהמות שטפה אתמול את הרשתות החברתיות. מבעד להתכתשויות הפייסבוקיות בין אוהדי זהבי לשונאיו כמעט קשה היה להבחין בכך שהוא בסך הכל הושעה ממשחק אחד (טרם העמדתו הצפויה לדין משמעתי). "נשב ונדבר עם ערן ורק אחר כך נשפוט אותו", אמר אלישע לוי בסיום המשחק. לוי, יש להניח, היה שמח לתחוב את הפרשה הזאת לגרב ואז לאבד אותו בכביסה, אבל עופר עיני – שלא ממש מבין בכדורגל, ואולי משום כך גילה פחות התחשבות בשיקולים המקצועיים – דחף לענישה מיידית. האם זהבי היה צריך גם להיות מנופה מהקמפיין? מורחק מהנבחרת לכל חייו? אפשר להתווכח על כך. אפשר לטעון שמדובר בסך הכל באיבוד עשתונות רגעי או בהשלכה סתמית של רצועת בד, ואפשר להגיד שזה זלזול בנבחרת ובאוהדיה. כך או אחרת, לקיחת סרט הקפטן היה הצעד המובן מאליו. השעיה עד לבירור – הצעד המתבקש.
אומרים שפיקח יוצא מצרה שחכם לא נכנס אליה. זהבי אמנם השליך בשבת את סרט הקפטן אל הדשא, אבל האחריות ניצבת על כתפי האיש שהעניק לו את הסרט הזה מלכתחילה. מי שטען בעת המינוי שכוכב אגוצנטרי ואימפולסיבי הוא "הבחירה הטבעית לתפקיד" לא מבין את דרישות התפקיד. מי שהיה משוכנע ששחקן שעושה פרצופים לחבריו אחרי כל מהלך לא מוצלח, שמכנה את סכנין "רמאללה" ושקורא לעיתונאים "עכברים שיצאו מהחורים" הוא זה ש"יוביל את הנבחרת מקצועית וחברתית", לא מבין מהי מנהיגות. מי שהאמין שהקפטן "עוד יידע לספור עד שלוש ולהיות חסין וסבלני לביקורות" לא מכיר את היסטוריית הראיונות של זהבי. מי שטען בראיון למוטי פשכצקי בערוץ הספורט שמינויו של זהבי לקפטן היה "אחד הצעדים החשובים שעשיתי" הוא מי שנושא באחריות לכך שהקפטן סרח.
לזהבי יש אגו עצום ("יש שחקן עונה אחד השנה, וזה אני"), אבל זו איננה הבעיה. עולם הספורט מוצף באגואים עצומים. הבעיה היא הפער בין האגו לאישיות. אדם שיכול להתאבד בקפיצה מהאגו שלו לאישיות שלו הוא לא אדם שיכול לשמש כקפטן.
"זהבי היה בסערת רגשות", אמר אלי גוטמן כשהכוכב תקף את ההתאחדות לכדורגל שלא גיבתה אותו אחרי התקרית עם האוהד בדרבי התל-אביבי ב-2014. "זהבי היה בסערות רגשות", אמר אלישע לוי בסיום המשחק בשבת. המאמנים הסלחנים של זהבי תמיד חושבים שהוא בסערת רגשות, הודפים לקרן את האפשרות שזה האיש. ובכלל, מה זה הטיעון הזה, "סערת רגשות"? כולנו בני אדם, כולנו חווים סערות רגשות. אבל במקומות מסוימים, בתפקידים מסוימים ובמעמדים מסוימים, נדרש מאיתנו לגבור על יצרינו. גילויי ההבנה כלפי זהבי (הגיוני שהוא יכעס, טבעי שהוא יתעצבן) לא יכולים לשמש ככתב הגנה במגרש הכדורגל. קריאות בוז נגד שחקני קבוצתך במהלך משחק הן התנהגות שמנוגדת למושג האהדה בעיניי, אבל זה עניין רווח ומקובל. אלו חלק מהתנאים שבהם מתנהל המשחק, ומי שלא מסוגל להתמודד עם החום הזה – שלא ייכנס למטבח. בטח שלא עם סרט הקפטן על הזרוע.
בנאום ה"התנצלות" הלא-מתנצל שלו, חשף זהבי עוד טפח מהאישיות האגואיסטית, המתקרבנת ונטולת הפאסון, הבגרות והביקורת העצמית. חרטה הוא לא הביע, בכישלון הוא האשים – לא פחות ולא יותר – את הקהל, ולא חלילה את יכולת ניצול המצבים העלובה של הסקורר הגדול של הכדורגל הישראלי או את היעדר המנהיגות על הדשא. "תנו לי הסבר נורמלי למה שרקו לי בוז", ביקש זהבי. הנה הסבר נורמלי: אלישע לוי טען שזו הנבחרת של זהבי; הנבחרת של זהבי ביזתה שלשום את הצופים שרכשו כרטיסים כדי לעודד אותה; הצופים שרקו בוז לשחקן שמייצג, סמלית ומעשית, את הביזיון. אני לא אומר שזה בהכרח מה שקרה, אבל זו לכל הפחות אפשרות הגיונית. הסבר פשוט, זה לא סינית. ובכלל, אם זהבי רואה בעצמו מנהיג, מדוע הוא מתפלא כשהביקורת, האכזבה, הכעס ואפילו הבוז מופנים בראש ובראשונה אליו? הנה עוד טיעון לסעיף אי ההתאמה - האיש לא מבין את משמעותה הבסיסית ביותר של מנהיגות.
ערן זהבי מעולם לא היה צריך להתמנות לקפטן נבחרת ישראל. הענקת סרט הקפטן לספורטאי כזה היא כמו הענקת רובה לחייל פסיכופט: תקלת שיבוץ מהדהדת ואסון שמחכה להתרחש (למעשה, זה היה אסון מתגלגל). יש משהו אירוני בעובדה שזהבי, אשר אלישע לוי השליך עליו את כל יהבו, משך אליו את הזרקורים התקשורתיים והחצים הפרשניים שהיו אמורים להיות מוטלים על המאמן. במהלכו האחרון בנבחרת, ערן זהבי העניק רגע אחרון של חסד לאלישע לוי: האפשרות להפגין מנהיגות (ספק מזויפת) בפני השחקנים והאוהדים; היכולת להשתחרר מהתלות המקצועית שהכתיבה טקטיקות ומערכים; ובעיקר – השחרור מהצורך להסביר את בחירת הסגל, ניהול המשחק והמפלה. הדבר הגרוע ביותר בביזיון הסמלי של ערן זהבי הוא שבגללו אנחנו לא מדברים על הביזיון האמיתי של נבחרת ישראל.