"הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל". אילו היו נותנים לי שקל במקום לקחת ממני כמה מאות עבור עשרות הפעמים בהן "זכיתי" לשמוע את המלים הללו בחודשיים האחרונים, כנראה שלא הייתי כותב כאן כדי לשלם שכר דירה. פעם אמר אותן חבר-של-חבר, פעם קולגה לעבודה ופעמים רבות קרובי משפחה וחברים מדרגות שונות. ככה זה כשאתה בשנות ה-30 לחייך – החתונות נכנסות לרשימת ההוצאות, כלומר הקנסות, שעליך לקחת בחשבון בחודשי האביב והקיץ.
בדרך כלל אני לא מתרגש יתר על המידה בחתונות. לא אכחיש, הן כיפיות מאד, אבל בעיקר כי הפכו לתירוץ מצוין לאירועים המאפשרים גם למי שצלח את העשור השלישי לחייו לשתות, לרקוד באין מפריע ולעתים מזדמנות אף לחזור הביתה עם איזו חברה-של-הכלה שאוזנייה כרויות, במיוחד בחתונות, להבטחות סרק. שבהן אני מצוין, אגב.
אבל בשבוע שעבר, כשעמדתי לראשונה בחיי על בימת החופה ולא על יד הבר, זכיתי לשמוע את המלים המקדשות מפיו של ב', החבר הכי טוב שלי, אותו אני אוהב אהבת נפש. ב' – שהשמיד את הכוס בתנועת רגל אימתנית של אחד שבהחלט נראה שבא לו לשבור משהו – ואני הולכים יחד דרך ארוכה. אם תרצו, מדובר בזוגיות לכל דבר: ילדות משותפת בקיבוץ, שרות צבאי מקביל, טיול ארוך בהודו ומגורים בשכנות בעיר הגדולה. ה"פרידה" הכי ארוכה שלנו הייתה כשהוא נסע לעבוד שנה וחצי בחו"ל וחזר משם עם אשתו להווה, ש' בשבילכם.
החתונה של ב' וש' היוותה את שיאם של כמה שבועות, בהם הורגשה בקרב החבר'ה הקרובים, ואני בתוכם, התרוממות רוח של ממש. זה התחיל במסיבת הרווקים בחוף הים: סוף שבוע עמוס אלכוהול, וטסטוסטרון, נמשך בהכנת סרטון בהשתתפות עשרות חברים וקרובי משפחה והסתיים בערב קסום ומלא אהבה (בלי שום קשר ל-M.D.M.A, נשבע לכם) שנגמר מהר מדי והשאיר אחריו, אצלי לפחות, ריקנות גדולה.
השבוע, אור לראש השנה, הגיעה הריקנות הזו לשיא. "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה"? כתב ח"נ ביאליק, שר אריק איינשטיין וחשבתי אני, בעודי לועס מנה חמה (פירה עם בצל) מול פרק הגמר בניסוי החברתי של אסי וארז. האם אור ודור הם תשובה? אולי לאון וההיא שלא סובלת מצלמות? האם לא הפכנו את האהבה לעוד מוצר צריכה? "בלי רשימה ארוכה של קניות", שרו החברים של נטאשה ב"רדיו בלה בלה", "אל תצא לסופרמרקט הגדול של החיים. כי אי אפשר בלי".
אז יש לי חדשות בשבילכם, ארקדי ומיכה – אפשר בלי. המצב הממוצע של רוב חבריי הוא ללכת עם ולהרגיש רוב הזמן בלי. העובדה הזו ידועה ומוכרת לכולם, רווקים וכאלו ששינו סטאטוס. זוגיות היא דבר מורכב וברור שאי אפשר לחוש אושר עילאי כל הזמן, אבל האם רגעי האושר שאני חש למראה זוג אהוב עליי שמתחתן מחייבים אותי לעשות את המעשה הזה בעצמי?
התשובה היא לא. אני ממלא את הריקנות הגדולה בדברים אחרים, ולא חייב דין וחשבון לאף אחד. סקס? יש ברוך השם. ילדים? אפשר לגדל אותם גם לבד, אולי אפילו רצוי. לכו לגן ממוצע ותראו שילדים רבים מאד גדלים בבית של הורה אחד ופוגשים את השני כל סוף שבוע שלישי.
כדי לשכנע את עצמה, קבעה החברה לאותם זוגות "מאושרים" כל מיני סמלים וטקסים: חתונה מפוארת בגני שקר כלשהו, חגי אהבה עבריים ונוצריים, אייקונים של לבבות, יו ניים איט, הכל בולשיט.
למה כולם מחפשים את האהבה שתתקן אותי?
כהרגלי כשצר לי, ובזוכרי שממש לא מזמן "חגגנו" על הדשא בקיבוץ משמרות ארבע-עשרה שנים בלעדיו, אני פונה למאיר אריאל. "איפה את צוק צוק צוק", כתב המשורר מהקיבוץ לאשתו תרצה בפתק שכותרתו "שיר געגועים דחוף לצוק": "באופן דחוף אני זקוק לחיבוק \ באופן מיידי אני זקוק למגע \ לבד לבד לבד אשתגע בהדרגה". פתק האהבה הנפלא הזה, אחד מני רבים שכתב מאיר אריאל לאישה, לארץ או לאלוהים, לא הפריע לו להיות בעל די קטנוני, לעתים בוגדני, אולי גם עצבני. כותב – יחיד במינו, גבר – כמו כולם.
מה שתפס אותי בפתק של מאיר הוא דווקא הסיום. לבד, קיבינימט, לבד... האדם הוא יצור חברתי פלוס התנייה, בלתי אפשרית בעליל, למונוגמיה. למה מצופה ממני לטפח, ובמובן מסוים גם לשווק (ברשתות החברתיות למיניהן), זוגיות "מושלמת" פלוס 2.3 ילדים וכלב? למה האהבה, האמיתית והממלאת, שאני חש כלפי עצמי וכלפי חבריי הקרובים אינה מספיקה לי או להם ולציפיותיהם? למה כשאני מאושר עד הגג בחתונה כלשהי מתגנבת פנימה איזו תחושת חמיצות שאינה קשורה לערק לימונדה? למה מנסים כל העת לשדך לי מישהי מקסימה וחמודה, כדי שיוכלו לתייג אותי תחת האושר המדומה שלהם ולחשוב בטעות שגם אני, כמוהם, "בסדר"? ולמה אני משתף פעולה עם זה וטועה לחשוב שהם צודקים ועוד רגע, במרחק טלפון + תמונה מחמיאה, תבוא האהבה שתתקן אותי?
בסיפור אחר שלו ("הדשא של השכן") נשאל אריאל על ידי שכנו בקיבוץ "תגיד, אתה נורמאלי"? "מה פתאום?!", עונה מאיר, "מה אני, לא נורמאלי להיות נורמאלי? אני לא נורמאלי"! אני איתך מאיר, גם אני לא נורמאלי. אם אושר בקופסה זה נורמאלי - אני לא נורמאלי, אם לישון כפיות כי חייבים זה נורמאלי – אני לא נורמאלי, אם להיות כמו כולם זה נורמאלי – אני לא נורמאלי!
ראש השנה שמח ושנה מאושרת אני מייחל שתהיה לכם ולי. הביטחון המלא באהבה האמיתית והנקייה - שלי לחברים טובים, ושלהם אליי - גורמת לי להרגיש שהיא אכן תהיה כזו. אהבה שלא התחילה אתמול, לא תגמר מחר ואינה תלויה בדבר. כזו שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה גם עם בת זוג. אה כן, וגם את מה ששר גבריאל בלחסן ז"ל ומכחיש יאיר לפיד: "לעשן רק כשאני צריך, אף פעם לא יותר, ממה שאני צריך".
שנה טובה!