בחורות ישראליות – מה לא נאמר כבר עליהן? יפות, שנונות, קשוחות, לא דופקות חשבון, אבל בעיקר חיות בסרט. אתם יודעים למי אני מתכוון, המתלהבות שבטוחות שהן עושות טובה לעולם כשהן מאפשרות לסובבים לנשום את החמצן באזור. עכשיו קחו את זה, תכפילו פי שבע וקיבלתם תל אביבית מצויה שחיה בטרילוגיה.
ולמה אני כל כך כועס? כי הן כל פעם מאכזבות אותי מחדש. כל פעם אני מגלה כמה יופי, שכל ונחמדות לא הולכים ביחד במדינה שלנו. בשבוע שעבר הלכתי עם כלבתי לשחק בגינת הכלבים בגן מאיר. זו הגינה הקבועה שלה, שם היא מתרוצצת ומשתעשעת עם שאר הכלבים בזמן שהבעלים יושבים על הספסלים מסביב. לכאורה, זירת פיק אפ מושלמת – אם אתה צעיר חרמן וציני שמנצל כל הזדמנות לקחת מספרי טלפון. בפועל, מקום מפגש לאנשים בעלי מכנה משותף אחד שלא מחויבים בקשר עין או בשיחה, אבל כמו ללמוד ביחד באותה כיתה או לעבוד באותו משרד, אין סיבה לא להחליף כמה מילים כדי להעביר את הזמן בסבבה.
עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה: לגינה נכנסה תל אביבית קלאסית - מכנסון קצרצר, גופייה צמודה מהודו, משקפי שמש שמסתירות חצי פנים, גזרה מושחזת, קוקו הדוק והסימן המסחרי של התל-אביביות: הבעת פנים מתה שמעידה שהמוח שלה חווה כעת נתק זמני. כשראיתי את הכלב איתו היא נכנסה פצחתי בשיחה קלה לברר את מקורותיו. הסיבה: הוא נראה בדיוק כמו הכלבה שלי, כולל הפס הלבן בחזה וכפות הרגליים המוכתמות בלבן.
אני נשבע. אני בזוגיות כבר יותר משנה ובאמת שלא התחשק לי לפלרטט עם המומיה. אבל אותה זה לא מעניין. אני בחור, אני מדבר איתה – כנראה שאני מנסה להשכיב אותה. בעולם הזה היא חיה, לזה הגענו. היא כל כך מלאה בעצמה, הן כל כך מלאות בעצמן, אתן כל כך מרוכזות בעצמכן ושטחיות שאתן בטוחות שאין לכן מה להציע לעולם חוץ מהצורה שלכן. היא לא הצליחה לרגע לעשות כאילו היא מאמינה שאולי אני מדבר איתה כי מתחשק לי לשמוע פרטים על הכלב שלה, ואולי סתם לקשקש על הטיפול בכלבים מהזן הזה.
תגידו לי, תל אביביות חביבות אך מתות שכלית וחסרות יכולת אינטראקציה בסיסית, למה שבחור ידבר איתכן בכלל אם כל מה שאתן מציעות זה את הגוף שלכן, וחוסמות כל מי שלא מוצא חן בעיניכן?
יש סיבה שהעיר הזאת מלאה ברווקות מזדקנות, והיא לא כי החיים בתל אביב אינטנסיביים מדי לזוגיות – זה בגלל שיש יותר מדי אגו שחוסם כל אפשרות לנהל אפילו שיחה פשוטה. אני לא מצפה שכולם יהיו חברים של כולם, אבל במקום אינטראקציה בסיסית וטבעית בין בני אדם – חיוך בקופה בסופר, פטפוט קצר בקיוסק או אפילו תשובה לשאלה אלמונית ברחוב – יש חומת אדישות שהגיעה לארץ, כמו כל טרנד, ישירות מהערים הגדולות כמו ניו-יורק, פריז ולונדון. יש יותר מדי מודעות עצמית בתל אביב ובעיקר התעסקות מוגזמת, עד כדי תסכול, בדימויים, סמלי סטטוס ומותגים, מסחריים וחברתיים.
אני יודע שזה נשמע מתחסד וצדקני אבל באמת שהיחס שלכן – זה שמצליח להקפיא את קינג ג'ורג' גם בשיא הקיץ התל-אביבי - פשוט דוחה. הוא הופך אתכן למכוערות מבפנים וגם מבחוץ. הוא הופך אתכן למרירות ואת העיר המדהימה הזו לבור שופכין של ציניות. עיר שמתפקדת רק כאוסף של פונקציות המאפשרות קיום פיזי, עיר שמורכבת רק מתרמילי בטון לאחסון בני אדם. עיר כזו לא יכולה להתהדר בנוצות שתל אביב משוויצה בהן כל כך. חסר היחס האנושי, חסר החיוך, חסר האמון הבסיסי (לא צריך לקחת כל הומלס הביתה, אבל לא לפחד פחד מוות מזרים מחויכים). ובעיקר, חסרה תקווה שיום יבוא והבלונדיניות שחולמות לגור בפלורנטין ולשחק ברמת אביב ג' הדור הבא, יתאמצו גם להישמע מעניינות ואפילו ינסו להיות אדיבות כשמישהו מחייך אליהן.
>> התגובה הנשית: "אנחנו לא סנוביות, אנחנו מפחדות"