באופן די מפתיע החלטנו להיפגש בבית קפה תל אביבי ותיק ונחמד, הרכב של שלושה חברים משכבר, כדי לדון במסיבת רווקים של עוד אחד מהחבר'ה שנפל בזרועות אישה שאנחנו דווקא מחבבים. ושלא תבין לא נכון, אני אומר "נפל" כי באיזשהו מקום אני מרגיש כאילו חבריי נופלים לי ונעלמים בתוך משפחתיות וזוגיות שעטופה חלומות בניחוח משכנתא וחיתולים. אני מפרגן ובעד שיהיה לאנשים טוב. אך העניין שלי היום בכלל אינו קשור לזוגיות וחלומות על התמסדות אלא על החוצפה של מלצריות הקפה שלנו.
אני לא יודע מה קרה להן באותו יום ואם זה היה מתוכנן מראש, אבל נראה לי שהן החליטו להתעלל בנו: בית הקפה היה עמוס במלצריות חמודות ויעילות שיצאו חוצץ נגד עניין החזייה. באורח פלא, כל המלצריות בבית הקפה התל אביבי החליטו שדי להן בחתיכת הבד עם הכתפיות שעוטפת את שדיהן ושהגיע הזמן לתת דרור לפטמות. ולאן שלא הפנינו את מבטינו, תקפו אותנו שתי נקודות מחייכות ממרכז החזה של המלצריות כאילו נוספו להן עוד זוג עיניים מהפנטות.
מילא היה מדובר רק בכך אך בנוסף לכל, הלבוש הכללי של הבנות היה רפוי וחופשי ונראה שכאילו כולן התבלבלו בבוקר ושכחו שהן הלכו לעבודה ולא לשירותים בדירת החדר וחצי עם החבר שעדיין ישן.
אלוהים ישמור, איך לעזאזל איך אפשר להתרכז ככה?
המצב התדרדר עוד יותר כשהן התחילו לנקות שולחנות סביבנו תוך כדי רכינה קדימה אל עבר קצה השולחנות. ואנחנו אמורים לשבת וכמובן לא ללטוש מבטים, כי זה לא יפה ולא מכובד.
אין מצב! זה בלתי נשלט. ושלא יבלבלו לי את המוח, זה לא עניין של חוסר בסקס או חרמנות יתר, זה עניין אבולוציוני קדום שאי אפשר להתגבר עליו. "אנחנו חייבים למצוא דרך להפסיק את זה," אמר לוטם, חברנו המאורס, תוך כדי בהייה נבוכה ברצפה. "חייבים להפסיק עם זה מיד". ואז הוא מלמל משהו על כך שהמלצריות יתבעו אותנו על הטרדה מינית.
"ההיפך צריך לקרות," אמרתי לו כשאני מסתכן בהרמת מבט לגבהים בהם העיניים שלי יכולות להתפקס שוב על זוג פטמות. "אלה אנחנו שצריכים להתלונן על הטרדה מינית. לא יכול להיות שככה מטרידים אותנו עם פטמות בגדלים שונים וחולצות משוחררות מול העיניים". הרי בינינו, זה מלכוד שאי אפשר לברוח ממנו. מצד אחד, אתה מאד רוצה להתרכז במעשיך. מצד שני, היצר החייתי, שלא נעלם גם אם יש לך אישה פלוס שניים וגם אם אתה זקן בן מאה, משתלט עליך ולא נותן מנוח לעיניים ולמבטים.
ניסינו להרפות מזה בכל דרך אפשרית. לוטם אמר שאנחנו יכולים להירגע כי בטוח שהן לסביות – כולן. זה לא עבד.
אמיר ניסה גם ואמר ש"הן בכלל כולן ילדות קטנות ולא מעניינות". ממש לא עבד.
אני כבר עשיתי תנועות של לקום וניסיתי לסמן למלצרית – אחת שבדיוק רכנה לעבר השולחן הסמוך כדי לקחת הזמנה – כדי להזמין חשבון. משום מה, גם זה לא עבד.
נשארנו תקועים בכיסאות עם המבטים. אז נפל האסימון והבנו שיש דבר כזה נשים מטרידות ושמדובר פה ביד אחת של כל המלצריות שהחליטו לעשות לנו דווקא ושהן נהנות מזה בדיוק כמו שגברים מטרידים נהנים להציק לבחורות במשרד, ברחוב, או במועדון מעושן.
אבל מה כבר יכולנו לעשות? להתלונן למישהו? להביא חזיות מהבית? חוצפה, ממש חוצפה שאין לה גבול.
אחרי ארבע שעות של קפה והסטות מבטים לשדיים משתרבבים בעליצות, הצלחנו להזמין חשבון והחלטנו פה אחד שחייבים לעשות משהו בנידון. לכן נפגשנו באותו קפה גם למחרת כדי לדון בעניין. מאז אנחנו יושבים באותו בית קפה ומנסים למצוא פתרון לבעיה החמורה הזו.
נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו עדיין עובדים על זה.
>> לא מספיק שאתן מטרידות אותנו מינית, אתן גם מפלרטטות איתנו כל הזמן - למרות שאנחנו תפוסים