למרות שאנחנו מנסים תמיד להיראות מומחים בכל הנוגע לנשים, הנה הזדמנות מצוינת לגלות שמדובר בבלוף גדול. למעשה בחלק מהמקרים אין כל אפשרות שנצליח להבין את ההיגיון שמאחורי המעשים שלהן, מכיוון שהם מנוגדים בצורה מוחלטת לטבע שלנו. אבל גם בתוך כל הבלבול הזה ישנן מספר התנהגויות שהגיעו לדרגה גבוהה הרבה יותר של חידה עבורנו, כאלו שאף אחד לא באמת יודע להסביר.
טיולים קבוצתיים לשירותים
אנחנו מודים, יש הרבה מאד דברים שאנחנו לא מבינים בעולם הזה, אבל בנושא השירותים הייתה לנו לפחות תחושה שקלטנו את הרעיון. לאדם יש צרכים מסוימים שעליו לבצע בפרטיות בחדר סגור, לסיים אותם במהירות (או לפעמים באיטיות תוך כדי קריאת עיתון עבה במיוחד) ולחזור לשגרת חייו. המקום הזה, על שלל ריחות הלוואי ומראות הזוועה שמלווים אותו, הוא האחרון בו היינו חושבים לבצע סוג כלשהו של אינטראקציה עם אחרים.
אבל מסתבר שמסיבה כלשהי הפך המקום הזה לאתר החביב על נשים לקיום שיחות בעלות חשיבות קיומית ממדרגה ראשונה. הסיפור הזה גם מתחיל בסוג של הכרזה - שעצם המחשבה שתתקיים בכינוס של גברים מחרידה אותנו: "טוב אני הולכת לעשות פיפי, מי באה איתי?", וממשיך בחבורה עליזה וקשקשנית שעושה את דרכה למקום הכי פחות סביר מכל בחינה הגיונית לקיים בו מפגש חברתי.
מחמיאות אחת לשנייה כל הזמן
התנהגות נוספת של נשים שמצליחה לבלבל אותנו בכל פעם מחדש היא הנטייה לפרגון הדדי בלתי פוסק. אנחנו יכולים להבין את הצורך להחמיא מדי פעם לחברה על שמלה מוצלחת במיוחד או על ירידה דרסטית במשקל, אבל הצורך של נשים להגיע לרמות אקסטזה גם על נושאים כמו לק בציפורניים, פן או חולצה חדשה מקסטרו הוא דבר שנמצא מעבר ליכולותינו הגבריות להבין.
ברגעים כאלו הופכת המילה "מהממת" לתחליף עבור כל פריט אחר בלקסיקון, גם כאלו שמעולם לא חשבת שאפשר לתאר במילים. השיער מהמם והנעליים מהממות, ההליכה מהממת, הגזרה מהממת. הכול כל כך מהמם, עד שאתה זקוק לטיפול בהלם כדי שיגרום לך להתאושש על הטראומה של מפגש מהסוג הזה.
נכנסות לנו לצלחת
אחד הדברים שמבלבלים אותנו אצל נשים ולא טרחנו להעלות בכתבה הזו היא הנטייה לכפות על עצמן אכילת עיסה של עלים ונבטים, הנקראת בטעות סלט. אם ההקרבה הזאת נעשית במטרה להרשים אותנו זה לא ממש עובד כי אנחנו לא מבינים מה גורם לכן להעדיף ארוחת צהריים של ג'ירפה על פני נתח בשר עסיסי. אבל במקרים רבים העניין הזה נעשה בעיקר כדי להעניש את עצמן על קוביית השוקולד שאכלו אתמול ועכשיו "תישאר להן בירכיים לנצח".
היינו יכולים לחיות בשלום עם ההענשה העצמית הזאת אם הן רק היו מצליחות להתמיד בה לאורך זמן. אבל מסתבר שכמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, כשהן מחליטות להעניש את עצמן, מי שנענשים באמת הם דווקא אנחנו. אתן מבינות בנות, כשאנחנו מחליטים להזמין לעצמנו 350 גרם של פרה עסיסית, זה מכיוון ש-325 גרם יוציאו אותנו בתחושה מעצבנת של חסר. התוספות שמגיעות עם המנה הזו: הצ'יפס, הירקות ואפילו הרטבים, נלקחו כולן בחשבון כשהשף ניסה להגיע לנוסחה המספקת של שובע מעורר שלווה.
אבל בדיוק ברגע שבו אנחנו מנתקים את עצמנו מכל קשיי היום יום ומתכוננים לצלול אל תוך הפנטזיה העסיסית הזאת, מתרוממת יד דקיקה מעברו השני של השולחן ומתחילה לחטט בצלחת בקדחתנות. בדרך כלל תלווה היד הזאת במבט מתחנן / מאיים שמטרתו להעביר את המסר (המפתיע) שאוסף הצמחים שנזרק אצלה בצלחת לא באמת הצליח להשביע. איך נגמרת הארוחה הזאת? בתחושה המעצבנת הזו של הביס שהיה חסר לנו כדי להיות מבסוטים, ובשבוע של מבטים זועמים על כך שלא מנענו ממנה את הגישה לפחמימות הריקות האלה.
מדברות בטון תינוקי
זה לא שאנחנו באמת זוכרים מה היה בשנים הראשונות לחיינו, אבל יש לנו תחושה שכבר אז אנשים שניסו לשוחח איתנו במשפטים כמו: "בובון, קושוקושון, לאכול אותו", גרמו לנו לטראומות ילדות שמלוות אותנו עד עצם היום הזה. אבל אם בגיל צעיר יותר הדברים עוד מתקבלים על הדעת, אין לנו יכולת להבין מה גורם לנשים שעברו את גיל 10 לפני שני עשורים לאיים עלינו בקניבליזם.
הטון התינוקי הוא בעצמו תהליך דינאמי שעובר לאורך השנים מוטציות שהופכות אותו למעצבן וחסר היגיון עוד יותר. אחד מהסימפטומים החמורים של העניין הוא המעבר שלהן לדיבור בלשון זכר בכל מצב בו הן מעוניינות להביע צורך מסוים, בדרך כלל בשילוב שרבוב השפה התחתונה: "אני עייף", "אני רעב" ו-"אני עצוב" הם רק חלק מהמהפך המיני המוזר הזה שגורם לנו לתהות ברצינות לאן הלילה הזה הולך מכאן והלאה.
מדברות שעות בטלפון
נושא שיחות הטלפון בקרב נשים הוא תחום שמהווה מאז ומעולם חידה גדולה עבור גברים ברחבי העולם. בכל זאת עבורנו שיחת טלפון היא פעולה פונקציונאלית: מתקשרים למי שצריך, אומרים את מה שצריך ומנתקים. שיחה עם אדם כלשהו שנמשכת מעל לחמש דקות נחשבת לחפירה רצינית, ודורשת מאיתנו אנרגיות עצומות בניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הזמן המיותר שנלקח מאיתנו.
בעולם הנשי נראה שהטלפון הוא אמצעי שמנותק ממרחב הזמן-חלל המוכר לכולנו. שיחת טלפון נשית יכולה להתחיל בשאלה קטנה על מחיר של פריט או בירור טלפון של חברה אחרת, ומשם לגלוש לרכילות מתמשכת ובלתי פוסקת על כל חברה אפשרית, תלונות על המשפחה, הבעל, הילדים והבוס והבטחות הדדיות לחזור ולדסקס למחרת שוב על אותם נושאים בדיוק. לשיחות הטלפון הללו אין מגבלת זמן, הן יכולות להגיע ביום או בלילה, ברגע שעומדים לצאת מהבית או באמצע שיחה חשובה על המשכנתא, ולהסתיים רק כאשר מוצו כל נושאי היום הדחופים, כי מחר הרי הכול ישתנה שוב לקראת השיחה הבאה.
לוקח להן שעות להתכונן
אנחנו לא משלים את עצמנו שאי פעם נקבל הסבר הגיוני לעניין הזה, ובכל זאת הוא בכל פעם מצליח להדהים אותנו מחדש. בכל זאת היינו מצפים שאחרי הפעם העשירית שבה רוקנת את הארון שלך על המיטה, מדדת את כל פריט ויצרת כל תיאום אפשרי מתקבל על הדעת, נוכל לקצר את הפעם הבאה שבה נשב לבושים במשך שעות ונצטרך לצפות בך עוברת במהירות וללא הכנה מוקדמת מאקסטזה לייאוש, מתקווה לאכזבה, משמלה ארוכה לחצאית מיני, ובסוף מתפשרת על ג'ינס וטי שירט.
קונות המון נעליים
באופן כללי שופינג של נשים הוא נושא מאד מבלבל עבור גברים, החל מהכמויות חסרות הפרופורציה ועד העובדה שבאותם רגעים נראה שהן עשויות מחומרים על טבעיים: אין כאבי רגליים, אין עייפות ואין גבול למשקל השקיות שנשים יכולות לסחוב על עצמן בסיום של פשיטה שכזו על מרכז קניות סמוך. אבל אם אנחנו עוד יכולים להבין את ההשקעה בביגוד מגוון, האובססיה של הנעליים נותרה אנומליה יוצאת דופן.
באופן פונקציונאלי נעליים נועדו למטרה אחת בלבד: הליכה. בכל מצב נתון שהוא – כך לפחות קבעו סוציולוגים מומחים – ניתן ללבוש רק זוג נעליים אחד על זוג רגליים אחד. על כן העובדה שארונות שלמים בעולם משמשים לאגירת כמויות חסרות כל פרופורציה של נעליים בעשרות צורות וצבעים נראית לנו חסרת היגיון לחלוטין. אבל לא כמו הרגע שבו הן פותחות את הארון, מסתכלות עליו ואז מפנות אלינו מבט עצוב וחמדני: "אין לי מה ללבוש, אני חייבת לקנות נעליים".