הרבה אנשים שואלים אותי: "שי, מה הסוד שלך, איך אתה מצליח לעבוד כל כך קשה ולהרוויח כל כך מעט?".
אני לא מתבלבל ומיד משיב: "אל"ף, אני בכלל לא עובד קשה. למעשה, אני על גבול הסטודנט חופשי. בי"ת, ההכנסה שלי אינה מעניינך, חתיכת כלב".
זה די נועל את הדיאלוג, וגם די גורם לאנשים לחשוב שיש לי איזו הפרעה פסיכיאטרית. אבל זה על הזין שלי. לא אכפת לי מה חושבים עלי. אני יודע מי אני, אני יודע כמה חפיף אני עובד ורק אני יודע כמה נמוכה באמת המשכורת שלי – שזאת, אגב, הסיבה שאני לא הולך לטיפול פסיכיאטרי. התעריפים בענף הזה משוגעים ממש.
לא משנה.
מה שכן משנה הוא שמסביבי, באמת, כולם עובדים נורא קשה ונורא מקטרים על זה ונורא לא מבינים למה כולם מסביבם מתגרשים ולמה דור שלם של ילדים גדל בתחושה שהוא טעון טיפוח ומחוסר הורים, ואחרי זה הולך ומקים תנועות נוער ניאו-נאציות חשאיות בפתח תקווה. פתח תקווה. מכל המקומות שבעולם. ואחרי זה כותבים על זה המון בעיתונים, ואז עיתונאים מתלוננים בגלל זה שיש להם המון עבודה והם לא מגיעים הביתה לילדים שלהם – ואז גם הילדים שלהם הופכים לניאו-נאצים.
הקיצר, מדובר בבלגן מטורף, שנובע רק מזה שאנשים לא יודעים איך לשים סוף למחלה הממארת הזאת, וורקהוליזם, שזה בדיוק כמו אלכוהוליזם, רק בלי הסוטול של לדפוק את הראש בסוף ולפגוש ברמניות כוסיות ב-2 בלילה בתל-אביב.
אז איך?
1. לקום וללכת. נשמע הכי בנאלי, אבל עובדה, אנשים לא מסוגלים להביא את עצמם למצב המנטלי הזה. אתם מכירים את הסצנריו: שבע ורבע בערב, האישה כבר נואשה מטלפונים, הילדים כבר לא מזהים אותך אפילו בתמונות מהבריכה בנופש בקלאב הוטל בטבריה ואתה עדיין בישיבה אצל הבוס או הבוסית המחורעת שלך, אנשים שבשבילם משפחה היא בכלל הנטל הזה, שתוקע את המשק ומשבש את התוכנית העסקית של החברה, ויאללה: יעדים, ויאללה: תגיש לי את הדו"ח עד מחר בבוקר, ושיילכו להזדיין האפסים הקטנים.
מה הפיתרון? אז זהו, שלקום וללכת. פשוט להביט בשעון (רצוי בשעה 5 וחצי לכל המאוחר), לומר: "סליחה, אבל אני באמת צריך ללכת" וללכת. ואם הפנים מעברו השני של השולחן העגול נהיים חמוצים – אז יש לזרוק לעברם קוביית סוכר ולקוות שהיא תיתקע להם בגרון. שייחנקו וימותו. אתה הולך הביתה. לסידורי הלוויה שידאג מישהו מהדירקטוריון.
2. להקים איגוד מקצועי. אני יודע, יודע שאתה חושב שאיגוד מקצועי זה הכי מפלגת העבודה, ומפלגת העבודה זה הכי איתן כבל, ומה לך ולכל השעמום הסוציאליסטי הזה? אבל ברמת הקונספט: מדובר בהברקה. נשבע בחיים של עמיר פרץ.
קח איתך למסע עוד שבעה-שמונה חבר'ה מדוכאים מהתחת מהמשרד, התייצבו אצל סמנכ"ל משאבי האנוש ותעדכנו אותו בדבר הקמת איגוד מקצועי, ועד עובדים, מה שתרצו. בשרו לו כי אתה התמנית להיות יו"ר האיגוד המקצועי וכי דרישתכם הראשונה היא צמצום יום העבודה מ-17 שעות ל-13.
הסיכון: עוד לפני שתספיקו לשלשל את המילים "איגוד מקצועי" מפיכם, כבר יהיה מונח בתא הדואר שלכם מייל פיטורים קולקטיבי.הסיכוי: סמנכ"ל האנוש כל כך יתבלבל, עד שיתאם לכם פגישת הבהרה עם המנכ"ל. ככה גם תזכו לפגוש את המנכ"ל, ולא במעלית, וגם יש מצב שהמזכירה תארגן לכם איזה דיאט קולה מהמיני בר שלו.
וגם יש מצב שהזבל ינסה לתפור איתכם איזה דיל נכלולי שבו תזכו להעלאה של 85% בשכר היסוד שלכם, בתנאי שתרדו מהעניין, ובתנאי שכל מה שדובר פה לא יוצא מהחדר הזה, ברור? יהיה עליכם להרהר בעניין, כמובן, ולקיים התייעצות, כמו כל איגוד מקצועי שמכבד את עצמו, אבל כשתסכימו, זה ירגיש טוב כמעט כמו לזיין את המזכירה שלו על השולחן מעץ דובדבן בחדר הישיבות, בשעה שכל הפראיירים האחרים, שלא קראו קארל מרקס בחיים שלהם, ספונים בחדריהם על ערימת אקסלים מהגיהנום, עם המשכורת התלת-ספרתית שלהם.
3. להתפטר. אני יודע שהשאלה המתבקשת במקרה הזה היא "ומה אז?" אז זה מה שיש לי להגיד על שאלה מפגרת שכזו היא "ומה עכשיו?" אה? ומה עכשיו, באמת? אתה קורע את התחת כמו חמור מסומם, משפיטים אותך כמו פרדה שחיה על מספוא מקולקל, צורחים עליך כאילו היית מתעמלת אנורקטית בת 11 בנבחרת מזרח גרמניה, רגע לפני האולימפיאדה, משלמים לך כמו לאסיר עולם ביטחוני על עבודה במכבסת הכלא, זורקים אותך כמו חתול נגוע כלבת לרחוב, ברגע שרווחי החברה יורדים בחצי אלפית האחוז, הבוס המטומטם שלך בטוח שהוא התשובה הישראלית לבניטו מוסוליני ואשתכם מזדיינת עם השכן שלך (במקרה הטוב) ואולי אפילו עם אחיך מרוב ייאוש בגין היעדרך. אז מה עכשיו? אה? משתלמת כל העבודה הקשה הזאת? שווה? עושה לך טוב להרגיש ככה כשאתה מכבה את האור במשרד בשמונה וחצי בערב? אתה מרגיש שהחיים שלך על מסלול נכון?
אם התשובה לכל הדברים האלה היא "לא", אז אחת משלוש: א. קום ולך הביתה בזמן שנוח לך. ב. תבהיר לכלבים הקפיטליסטים מעליך שלא מדובר בבית בד באינדונזיה ושיש לך זכויות בסיסיות כעובד וכבן אנוש. ג. אל תשאל אותי "מה אז?" אף פעם. אף פעם לעולם. לעולם.
