נולדתי בשנת 1950, אבא שלי היה טייס RAF שהשתתף בקרב על בריטניה, אחר כך עשה כמה שנים בתעופה אזרחית שהסתיימו בפרבר בניו ג'רזי. כל מה שאבא רצה זה שלווה ובית משלו אחרי כל הדברים שראה במלחמה. הוא רצה שאשתו תחכה לו עם ארוחת ערב ושילדיו יהיו מחונכים ומנומסים. לא יכולתי להתחבר לכל השקט הזה, אבא נראה לי טיפוס מרובע ומיושן, והיחסים ביננו התדרדרו סביב מלחמת ויאטנם, כשאבא חשב שזו הזדמנות בשבילי לשרת את המדינה שלי ואני לא יכולתי לסבול את ששון הקרב של מנהיגי ארצי, ואיך במילים חלקלקות הם גורמים לאנשים כמו אבא שלי, שהשתתפו במה שאולי היה המלחמה הצודקת האחרונה, ונחשפו לזוועות שהן מנת חלקה גם של מלחמה צדקת, להפוך למקריבי בניהם.
כדי להמנע מגיוס הלכתי לקולג', הכי רחוק שאפשר, לברקלי. שם פגשתי אנשים שחושבים אחרת, אנשים שפותחים את התודעה באמצעים כימיים, אנשים שאומרים שירה חקוקה בסלע, אנשים יפים שיושבים בפינות רחוב עם גיטרה בחיקם.
בסוף השנה הראשונה תפסתי טרמפ מזרחה עם כמה חבר'ה בפולקסווגן מסחרי. היה להם חומר מדהים שהם גידלו בעציץ בבגאז', ואחת הנשים חשבה שאני חמוד ותמים. התאהבתי בה, התאהבתי בהם, בכולם, בהתאהבות עצמה, ובמקום לחזור הביתה לחופשת קיץ פשוט המשכתי איתם לפסטיבל.
אז לא ידעתי בדיוק במה מדובר, הפסטיבל הזה. כלומר, היו פסטיבלי מוזיקה גם לפני אותו פסטיבל, ויצא לי לשמוע כמה מהלהקות שעמדו להופיע שם שם בהופעות בקולג'. אבל כשעלינו על הכביש לכיוון מקום הארוע והדרך היתה חסומה בטורים ארוכים של מכוניות, היה ברור שזה הולך להיות משהו אחר. בכל אחת מהמכוניות ישבו אנשים דומים לנו, לבושים בדים צבעוניים, ארוכי שיער, חלקם ישבו על גגות המכוניות וניגנו, חלקם חילקו עוגיות שאפו בעצמם, וכולם שמחים ומחייכים כאילו פקק זה הדבר הכי טבעי בעולם.
השארנו את האוטו מאחור והלכנו ברגל כמה קילומטרים עד שהגענו. צלע הגבעה היה הומה אדם. זה נראה כמו קן נמלים. להקות הופיעו בזו אחר זו, גשם ירד, הכל היה מלא בוץ, אנשים רקדו לבד, בזוגות ובקבוצות, ועשו אהבה באופן דומה, זה עם זה, עם העולם, עם המוזיקה.
במובן מסויים הפסטיבל נגמר אחרי שלושה ימים, במובנים אחרים המוזיקה המשיכה להתנגן בי מאז, בכל שנותי בסן פרנסיסקו ובעמק הסיליקון, גם כשהפכתי ליזם טכנולוגי ואיש עשיר, תמיד נשאר בי אותו ילד פרחים, רצון לחזור לאותו הזמן בו האמנתי שאפשר לשנות, האמנתי שאם נרצה את זה מספיק, אם נהיה תמימים כמו ילדים ופשוטים כמו הטבע נוכל לחיות בשלום זה עם זה, כמו אותם חצי מיליון איש, במשך שלושה ימים, עם מעט מזון, מעט היגיינה, הרבה אהבה והרבה מוזיקה, שם בפסטיבל וודסטוק.
רוקנרול
תסלח לי שאני נסחף קצת עם מציאות אלטרנטיבית. לא הייתי בוודסטוק, אפילו לא הייתי בתכנון אז, וזה מוזר, להתגעגע למקום שלא הייתי בו מעולם. יש משהו בתקופה הזו, בהוויה הזו, שאני מתחבר אליו באופן טבעי. ורגע לפני שאתה קורא לי היפי אני אבהיר את עצמי. אני מדבר על רוקנרול. לא במובן של ז'אנר מוזיקלי ספציפי משנות החמישים, אלא במובן הכללי של התחושה, כמו במשפט "סקס סמים ורוקנרול" אני מתכוון לזה שלוקחים משהו שבאופיו הוא טכנולוגי – הגיטרה החשמלית וכל האבזרים הנלווים שעיוותו את הצליל באופנים אלקטרוניים ואקוסטיים, עד לרמקולים ששתו 2,000 אמפר של חשמל – כדי לצעוק את נשמתך לקהל.
ובזה מדובר בעצם – בצעקה. ככה אני רוצה שהאמנות שלי תראה: צועקת דרך הטכנולוגיה את האנושיות שבה. בצד השני של הטכנולוגיה יעמדו אנשים, והצעקה הזו תרטיט בהם מיתרים של רגש, של הרמוניה. אחר כך יהיה אפשר לדבר על אקורדים, על השפעות אמנותיות, על חומרים ועל משמעויות, אבל זה חייב להתחיל במקום הזה, שאין בו מילים ויש בו כל כך הרבה אנושיות.
עכשיו בוא תנקה קצת את הראש:
רוצה לראות כוכבות טלוויזיה עירומות? ברור שאתה רוצה.
רוצה שרירי חזה בולטים? ברור שאתה רוצה.
רוצה לעשות שלישיה? ברוווור שאתה רוצה.