חזרתי מיוון בשבוע שעבר. היינו בחופשה בקורפו, האי של ג'ראלד דארל. נכון, טענתי בעבר שהחופש האמיתי הוא בבית, אבל nunca dice nada si un hombre nunca se contradice, esta es porque el. כן, היה מדהים, מומלץ בחום – מחוץ לעונה כמובן.
באחת הנסיעות שלנו, אחרי שירדנו מכפר על ההר לנחל עם גשר, הפך פתאום הכביש לשתי דרכי עפר, בלי שום שלט שיגיד לנו באיזו מהן לנסוע. כדי להוסיף לדרמה, בשלב זה נדלקה נורית הדלק. התלבטנו, חזרנו לצומת הקודם, ניסינו דרך אחרת שהובילה אמנם למפרץ מדהים, אבל ללא מוצא, והבנו שאין ברירה, צריך לבחור.
בחרנו בדרך שהסתברה כצדדית למדי. היו שדות, ויערות, וכבשים, אפילו חווה אורגנית. הדרך הייתה חתחתית ורכב השטח 60 סמ"ק שלנו גמע אותה בהנאה וניתורים. אנחנו כמובן היינו לחוצים למדי, מה שגרם למערבולת תחושות בין השתאות, טלטלה ולחץ.
בסוף הגענו לכביש, וממנו לתחנת דלק, ובדיעבד יכולנו לגחך על עצמנו ולהוסיף סיפור נחמד לחוויות הטיול. נותרה רק תהיה מה היה קורה לו בחרנו בדרך השניה. זו בסך הכל עוד דוגמא אחת לאותה בעיה של קיום אנושי שאפשר לסכמה ב "מה היה קורה אילו?" רוברט פרוסט כבר כתב עליה בשירו The Road Not Taken שחלקנו למדנו לבגרות, הקומיקס המצויין xkcd הקדיש לה טור רומנטי, ואפילו טל גוטמן שלנו עוסק בה בטור שלו ב-makoדיגיטל.
אבל "מה אילו" אינה רק שאלה של בדיעבד, הרבה פעמים היא טורדת אותנו רבות לפני החלטה, ואנחנו מרגישים משותקים בשל חוסר הידיעה הזה. אפילו כשאנחנו חושבים שההחלטה נכונה, משקל האפשרויות על כתפינו גורם לנו לפעמים למשוך ולמשוך. ראשי ממשלה ופוליטיקאים בכלל במיוחד טובים בזה: החלטות שלהם יכולות לקבוע גורלות של רבים, והם מעדיפים אם אפשר לא להחליט כלל, מה שגורם להם בדרך כלל להיגרר במקום להוביל.
טרי פראצ'ט, בספרו "אנשי המרבד", מתאר גזע של יצורים שיודעים את כל מהלך הזמן: עבר ועתיד. היצורים האלו יודעים איך ומתי ימותו. בניהם לבין בני האנוש בספר מתעורר דיון, בו בני האנוש לא מבינים איך יכול יצור תבוני ללכת אל מותו בכזו סטואיות, ואותם יצורים תוהים איך אפשר לחיות בכלל עם כזו אי וודאות מתמשכת. גם בספרו המעולה של קורט וונגוט "בית מטבחיים חמש" יש יצורים דומים, שמסקנתם היא שמוות הוא פשוט סוג של וודאות, שהיא חלק מרצף הזמן, ובראותך יצור מת כל שביכולתך לעשות הוא לומר "ככה זה".
אבל גם בלי מוות, אחת ההגדרות של תבונה היא מערכת המקבלת החלטות. ואנחנו כיצורים נבונים נאלצים כל הזמן לקבל החלטות, קטנות כגדולות. לפעמים ההיסוס אוכל אותנו, לפני, בזמן, ואחרי. "מה אילו" הוא הרי סוג של שיתוק. ועם זאת, לקבלת ההחלטה אפקט מופלא, לפעמים דווקא ההחלטה מחסלת את כל הספקות. הנה שתי דוגמאות מחיי האישיים, בהפרש של כחצי שנה זו מזו.
הראשונה התרחשה בחדר במלון. יצאנו זמן מה, כבר ידעתי בפנים שאני מרגיש משהו, אבל השאלות והחששות מילאו אותי: האם באמת זו אהבה? אולי מוקדם מדי לדבר על זה? אני בקושי מכיר אותה. וכן הלאה וכן הלאה. נדרש רגע של שקט, בלילה, לבד, כדי שאלחש לה באוזן, "אני אוהב אותך" – ועצם האמירה, המילים שקיבלו ממשות, הפכה את התחושה עצמה לחזקה יותר, וכל הספקות נעלמו. התמלאתי באהבה.
חצי שנה אחר כך, בחופשה ההיא בקורפו, ידעתי שאני מוכן, ידעתי שאני רוצה, ידעתי שזאת היא, ובכל זאת, כל השאלות וכל ההיסוסים, ואהבות העבר, והילד שבי, כולם עלו וגעשו וסערו בי, וככל שהחופשה נמשכה העצבנות גברה, עד לאותו ערב, ואותה טברנה שמשקיפה על המפרץ, היין נמזג, ורגע לפני שמשיקים, ירידה על הברך, אחיזת היד, השאלה, התשובה, והוודאות הגדולה.