המקדחה רוטטת בין הידיים שלי, אבק מתפזר לכל עבר, רעש אימים. מקדח הווידיה חודר דרך הקיר כמו חמאה (כי בארץ בונים קירות מחול ורוק), עכשיו רק נותר לדפוק דיבל פנימה, להבריג את הבורג, ולקרוא לאישה שתגיד אם התמונה ישרה. כן, אני הגבר בבית, אני מטפל בדברים, מתקן מה שצריך. נכון, לא כולנו יודעים מה זה וידיה, או איך מתקינים שעון לדוד, אבל יש בנו הגברים נטיה טבעית למצוא פתרונות לבעיות. קרה לכם פעם שחברה סיפרה לכם שקשה לה עם משהו ואתם התחלתם לחשוב איך פותרים אותו? אז זהו, שלא תמיד הן רוצות שיפתרו להן, לפעמים הן רק רוצות שתקשיב ותחבק.
ניקח דוגמא קיצונית: אימפוטנציה. מה לעשות, לא עומד. יש לזה כל מיני סיבות, אולי רפואיות, אולי נפשיות, אבל איזה מין גבר יודה - בפני רופא (שלא לומר רופאה), בפני אישה, בפני חברים שלא עומד לו? אז זהו, גבר מהסוג שמטפל בבעיות, שלוקח את עצמו בידיים, שחושב על פתרונות, לא על "מה יגידו".
אני יכול לקבל את זה שלא התחברת לדוגמה הזאת, כי אתה מזיין כמו דורבן. הנה דוגמה שקצת יותר קרובה אליך. נשים מאוד אוהבות להגיד שגברים נהיים ילדים קטנים שהם חולים. וזה גם נכון לעיתים קרובות. אני חושב שהסיבה היא שאנחנו פשוט דיכוטומים. רף מסויים אנחנו אפילו לא נודה שאנחנו חולים, אבל מרגע שנשברנו והודינו, זה עד הסוף. חזרה לילדות. אני, למשל. במקום להגיד לעצמי "הערב אני חולה, אני לא אלך לחדר כושר עם העורך שלי, אני אלך למיטה מוקדם", אני מושך ומושך ואז אני לא מבין למה אני חולה כבר חודש וחצי.
טוב, אבל אתה בריא כמו שור עם זין של חמור מיוחם; הנה עוד דוגמה: למה כבר שעה אתה מחפש את רחוב בן-שמחון ברמת גן (מה יש לכם לחפש שם בכלל?) למה שלא תשאל מישהו? גבר, לשאול זה לדעת, ידע זה כוח, וכוח זה הכי גברי.
ולסיום, הנורא מכל: טיפול נפשי, פסיכולוג רחמנא ליצלן. מה, שאני אשב ואחטט ואחרטט למישהו, ועוד אשלם לו על זה? בשביל מה יש חברים ובירה? ובכלל, אין לי בעיות, אני שמח ומאושר והכחשה היא רק עוד מילה של פסיכולוגים, שהם כולם מראש פסיכים. לא ולא רבותי, אם זה עוזר לכם, תחשבו על זה כך: גבר הוא קיר, כדי לעשות אותו יותר יפה צריך לקדוח פנימה, ואז אפשר לתלות עליו דברים. אז קצת רועש, וקצת מאובק, אבל אנחנו גברים, לא?