יש הרבה דברים רעים שאפשר (אבל באמת שלא צריך) לומר עלי. אני חופרת, מתעצבנת על שטויות, משתמשת (הרבה) יותר מדי בסוגריים, וקיבינימט, אני מקללת יותר מדי. אבל כל הדברים האלה לא גרועים כמו היכולת הכי מעצבנת שלי – טלפתיה. כן, אני מסוגלת להעביר מידע ולקלוט אותו בעזרת כוח המחשבה שלי בלבד. בשיא הרצינות. אבל יש בעיה אחת קטנה: היכולת הזאת היא לגמרי חד צדדית.
מה זה אומר? זה אומר שבנוסף לכל אני גם חתיכת משוגעת. שאני בטוחה במיליון אחוז שהנוכחי שלי תמיד יודע בכוחות עצמו מה אני רוצה, חושבת ומרגישה 24/7. אבל לפחות אני לא לבד - טלפתיה חד סטרית זה קטע של עוד הרבה נשים אחרות (תנו לי לחסוך לכם/ן: אני סטריאוטיפית, ילדותית והחזרתי את הפמיניזם כולו שתי מאות אחורה. עליי, סבבה?).
לפני כמה ימים, כשהנוכחי ואני הלכנו ברחוב ביום קיץ שטוף שמש, שזה סוג היום היחיד שיש בישראל, הלכה לפנינו בחורה צעירה, יפה, חטובה וכוסית יותר ממני. לא שכזה קשה להיות יותר כוסית ממישהי שהמשקל שלה שווה לגובה. בכל מקרה, ההיא הלכה לפנינו עם משהו שאמור להיות מכנסונים אבל שהוא בפועל חוטיני. הגבר שלי בהה (גם אני, מודה) ועוד טרח לומר בקול, ככה למקרה שלא שמתי לב, "תראי את זאת – כוסית!". בהצלה של השנייה האחרונה הוא ניסה לצאת מצחיק והצביע בכלל על זקנה שהלכה ליד הגוש חוטיני הזה. אבל זה היה מאוחר מדי. בזמן שאני כעסתי ושיננתי בראש את מלות הפרידה שלי ממנו, הוא נתן לי נשיקה על הלחי והמשיך לספר לי איזה יום קשה (מגיע לו, החרא) עבר עליו בעבודה. כן, עד כדי כך אתם מנותקים מכל רגש שעובר עלינו.
האמת היא שכעסתי בכלל על הבחורה המעצבנת הזאת שפשוט הייתה חייבת להיות הרבה יותר שווה ממני ולגנוב מהבחור שלי את תשומת הלב המינימלית גם ככה שהוא מסוגל להעניק, אבל בפועל כעסתי גם עליו. שלוש פעמים כעסתי עליו, אם לדייק: פעם אחת על ההערה המטומטמת, פעם שנייה על זה שהוא לא הבין שאני כועסת, ובפעם השלישית על זה שהייתי צריכה להסביר לו למה בדיוק אני כועסת. בעצם כעסתי עליו גם פעם רביעית, כשהוא אמר משהו מעצבן ולא נכון על זה שאני כל הזמן כועסת. התלוש הזה.
זאת בעיה שכולנו מכירים – עלינו הנשים עובר משהו, ואנחנו מחכות שהגבר יתנצל או ידבר או לפחות יכיר בזה שקרה משהו וגם יידע מה, בין אם זה ברור ובין אם זה משהו שאין סיכוי בעולם שהוא יצליח לנחש. אבל אם נשים בצד את העובדה שאני משוגעת שיכולה לכעוס על דברים זניחים, ונניח לצורך הדיון שגם כל אחת אחרת שלא היה לה המזל הגדול להיוולד עם ביצים סרוחות היא כזאת - מה אתכם, הגברים? מה הקטע עם הדפוס המעצבן הזה? למה אתם לא מסוגלים להבין לבד מה מבאס אותנו? כולם מדברים על המשוגעות, אף אחד לא מדבר על הסתומים. אז אני כמובן אעשה את זה בשמחה.
הבעיה האמתית בתוך מעגל העצבים הזה היא שאתם מקבלים מאיתנו יותר מדי קרדיט. זה לא שאנחנו חושבות שאמור להיות לך מובן מאליו (אם כי זה מובן מאליו) שנתבאס עליך אם בהית חזק מדי בתחת של זאת שהלכה לפנינו ברחוב וגם טרחת לציין את זה בקול; זה שאנחנו בטוחות שאתה מספיק חכם בשביל להבין את זה. לא צריך אינטליגנציה רגשית של קורין גדעון (סירייסלי, תנסי להחזיק ראיון אחד בלי לבכות) כדי לדעת מה מעציב או מכעיס או מתסכל אותנו, באמת שלא. בניגוד למה שנדמה, אנחנו לא הדבר הכי הזוי שקיים בעולם (עדיין יש טבעונים). משוגעות לפעמים? כן. מתסכלות? ברור. יוצאות מפרופורציה? מה פתאום!!!!@!$#@$!!! סתם, בטח שיוצאות. אבל אם אתם חושבים שזה מאפיין רק אותנו, כנראה שאף פעם לא יצא לכם לשמוע את עצמכם אחרי ששופט נתן כרטיס אדום.
אם גם אחרי ההסבר הזה אתם עדיין בטוחים במאה אחוז שלהבין אותנו זה יותר קשה מהבנת כל התיאוריות הפיזיקאליות על היקום, הנה אלטרנטיבה הגיונית: זה לא שאנחנו עד כדי כך מורכבות, אלא שאתם עד כדי כך דבילים.
אני לא יכולה להיזכר בכלל בכל הריבים שהתחילו ב"אני לא מבין על מה את כועסת". ואתם יודעים למה? כי הם לא התחילו שם. אם אתם אף פעם לא קולטים שעובר עלינו משהו, אם אתם טוענים שוב ושוב שאין לכם מושג למה אנחנו חוות איקס רגשות – זה מעיד עליכם לא פחות מאשר עלינו. הרי מה שאתם עושים זה להתנער מהעצלות שלכם כי "ככה זה": כי נשים הן מסובכות וגברים הם פשוטים, וזה בדי.אן.איי שלכם לא להצליח להבין, אז למה לנסות? הרי אנחנו מנגה, ואתם, לא יודעת מאיפה אתם. אחרת כבר מזמן הייתי מחזירה לשולח.
אבל די, ברצינות עכשיו: גברים הם באמת המין החזק. אוקיי, ברצינות מעכ-שיו: לא תצליחו לשכנע אותי שהכרומוזומים הישראלים שלכם גרמו לכם ליצור את הדיסק און קי ואת waze, אבל שבזה החוכמה שלכם נגמרת. לבחור בדרך הכי קלה ולהציג את עצמכם כחסרי אונים שלא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם, זה לא משהו שאמור להכעיס אותנו. זה אמור להביך אתכם.