גם השבוע תרמתי את גופי למדע (מסכן המדע), וניגשתי לשלל משימות שונות כדי לדעת על בשרי איך זה מרגיש לחיות כמו כל גבר ישראלי ממוצע. רציתי לדעת מה אני מפסידה מתוקף העובדה שמסומן לי בתעודת הזהות "נ" תחת סעיף המין. אז בפעם הקודמת שלחתי הודעת ער לאקס, ניסיתי לתקן מכשיר חשמלי, התארגנתי בחמש דקות, הלכתי למשחק כדורגל וכשלתי לחלוטין בלעשות על האש. האמת? לא הרגשתי שאני מפסידה משהו מיוחד, ואני עדיין מעדיפה להשאיר את רוב התחומים האלה לאלו מכם שבעלי אשכים. מצד שני, לגבי המשימות של השבוע האחרון הרגשתי דווקא קצת אחרת. התוצאות לפניכם:
6. להשתקע בשירותים
לגברים יש רק קצב אחד של עשיית דברים וזה מהר. אתם יכולים לרוץ מהר, להתנתק רגשית מהר, לגמור מהר, לאכול מהר ולאבד ריכוז ממש ממש מהר (אבל זה כנראה בגלל שנתתי יותר מדי דוגמאות), בעוד שלנשים יש רק קצב עשיית דברים של לאט עד אפס קמ"ש. אנחנו מדברות לאט, מתארגנות לאט, מתקלחות לאט, מתחרמנות לאט ואנחנו מגיעות לפואנטה ממש ממש לאט (סליחה, אני כבר מגיעה לזה). אבל משום מה דווקא כשזה נוגע לשירותים, אנחנו אלה שמתקתקות מהר את העבודה ואתם אלה שמקימים אוהל על האסלה ומצטיידים בכל דבר שיעזור לכם להעביר חצי שעה בכיף (בהזדמנות נעבור על המונח 'כיף').
אז בתור משימה ראשונה של חלק ב', החלטתי ללכת על מה שנראה לי, יחסית, הכי קל: השתקעתי בשירותים, כמו שעושה כל גבר שנותן כבוד לכרומוזום וואי שלו. כדי לחוות הכל כמו שצריך, לקחתי איתי מגזין (לגברים), אייפון (שפתוח על מאקו ערוץ הגברים) ועבודה של סטודנט שהייתי צריכה לעבור עליה, בנושא "ההבדלים בין סיקורי ההופעות של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון" (הייתה פעם גבר, מספיק קרוב). עם כל החומרים הטובים שהיו לי כדי להעביר את הזמן, הצלחתי להחזיק 22 דקות מכובדות.
מסקנות: הכול טוב ויפה עד שאתה צריך לקום מהאסלה עם השרירים המנוונים שלך. שבוע מאוחר יותר ואני עדיין לא מצליחה ליישר עד הסוף ולסגור את הרגליים. בדיחות מתבקשות על המשפט הזה יתקבלו בברכה באזור הטוקבקים.
7. לשחק בפלייסטיישן
כמה אני לא מבינה כלום בפלייסטיישן? עד כדי כך שרק בסיום כתיבת שורות אלה הבנתי שבכלל לא שיחקתי בפלייסטיישן, אלא באקס בוקס. לא שיש לי מושג אם זה משנה, כי אני לא מבינה כלום גם באקס בוקס. אחי ניסה להסביר לי שאלה קונסולות שונות, אבל אין לי מושג גם מה זה קונסולה. בקיצור, זאת נראתה כמו משימה אבודה מראש, אבל ניסיתי.
האופציות שניתנו לי על ידי האחים היו לשחק פרו אבולושן (כן? ככה כותבים את זה?) או באטמן. שיטת הבחירה שלי הייתה פשוטה: ידעתי מי זה באטמן. אז הלכתי על הבחור השרירי (חבל שרק אחר כך הבנתי שפרו זה בעצם כדורגל וששם יש מלא שריריים) והתחלתי במשחק. בהתחלה זה היה נוראי – במקום לשחק, הראו לי עלילת קדימון משעממת של רבע שעה, שבמהלכה ניסיתי להבין איזה לחצן גורם לבטמן להסתובב, איך עוברים למצב ריצה, על מה צריך ללחוץ כדי לבעוט ואיך קרה שהעפתי למישהו בוקס בטעות. אבל אחרי כמה דקות לתוך המשחק כבר קלטתי את זה ושלטתי בזה לגמרי. רצתי, התכופפתי, הרבצתי, זרקתי, התקדמתי ונמלאתי אושר כשהרגתי חמישה הרי אדם. משהו לדבר עליו עם הפסיכולוג.
מסקנות: זה כיף לא נורמלי ואין פלא שאתם מתעצבנים כשמישהו מנסה לתקשר איתכם תוך כדי. הצרות של העולם יכולות לחכות עד שנעבור שלב. או שלושה.
8. לוותר על החזייה
קיבלתי המון החלטות מטומטמות בחיים (אהלן אקס מספר 2, 4 ו-5 ושלום גם לנאוה בגיל 4 ששידכה לעצמה את האצבע לדף), אבל להחליט שאני הולכת בלי חזייה שבוע שלם דווקא כשאלעד זוהר מזהיר מפני הצפות ורוחות של מיליון קמ"ש – לא, רגע, אני גם הלכתי לטסט ראשון עם חולצה ללא מחשוף, אז זאת הייתה ההחלטה הכי מטומטמת בחיים שלי. אבל ישר אחר כך, במקום השני, נמצאת המשימה הזאת. חזייה זה אולי לא תמיד נח ולרוב די מיותר (במיוחד למישהי כמוני, שהציצים שלה התעקשו להישאר בגיל 12), אבל בחורף זה מציל פטמות מלנשור.
בכל מקרה, למרות שזה היה ממש נח להסתובב בלי, אני מודה שהשבוע הזה קצת ביאס אותי. גם היה מזג אוויר מחורבן (כל כך רציתי ללכת עם גופיה ולהשוויץ בסייד בוב חמוד!), גם אף אחד לא שם לב שאני בלי חזייה וגם הייתי צריכה לקחת את האוטו למוסך, אבל זה כבר לא קשור (זאת אומרת זה היה יכול להיות קשור אם הייתי מקבלת הנחה בזכות זה).
מסקנות: מקנאה בכם לגמרי, כי למרות ההתבכיינות שלי, זה עדיין ממש נח, כיף וסקסי ואפשר להתרגל לזה מהר, במיוחד בקיץ. התקלה היחידה קרתה לי בזמן אימוני ריצה, כשכל ציץ החליט לעוף למטה, למטה ולצדדים. מצד אחד זה כאב, מצד שני אלו היו הרגעים היחידים שבהם מישהו שם לב שאני אישה.
9. להתחיל עם בחורים
כשהייתי בת 16 ניגשתי לבחור מבית הספר שהיה לי קראש רציני כלפיו ודפקתי לו נשיקה ארוכה, זה עבד לא רע ומאז אותו יום אני ממשיכה לדבוק בשיטה הזו. אז כעיקרון, אין לי בעיה להתחיל עם בחור שמוצא חן בעיני, זה נראה לי הרבה יותר הגיוני מאשר לחכות בצד עד שאולי יתחשק לו לשים לב שאני חיה. אבל מצד שני, עד עכשיו קרה לי שעשיתי את הצעד הראשון רק עם אנשים שיצא לי להכיר קצת לפני. לגשת לזר גמור ולבקש ממנו את המספר שלו זה סיפור אחר לגמרי שעוד לא יצא לי לנסות.
וגברים, תנו לי לומר לכם – אני מעריכה אתכם מחדש, באמת. כי בכל מקום יושבים גברים בזוגות, שלשות וקבוצות ופתאום הבנתי שזה מביך ממש לגשת סתם ככה למישהו, כשיש לא מעט עדים למתרחש מסביב. ולכם זה אפילו יותר קשה, כי לצערי יש לא מעט נשים שאוהבות לדחות בחורים בצורה הכי מבאסת ומשפילה שאפשר. אז מצד אחד הזעתי ברמה של ריצת מרתון ב-12 בצהריים באוגוסט (תודה לאל שזה היה גם שבוע 'בלי חזייה'), מצד שני הגברים שניגשתי אליהם כל כך הוחמאו מהצעד שלי עד שבאמת נהנתי קצת מהמעמד המוזר. יצאתי משם עם שני מספרי טלפון ואחד "מחמיא לי, אבל אני קורא את הטורים שלך ומעדיף לא להפוך לאחד בעצמי". סך הכל לא רע (ז'תומרת, לאור העובדה שאין לכם מושג אם ניגשתי לעוד עשרים בחורים או רק לשלושת אלה).
מסקנות: זה מביך, קשה ומעייף. במיוחד כשיש אלטרנטיבות קלות יותר, כמו להזיז את האצבע ימינה בטינדר.
10. להתקין מדפים
הבכור שבאחים שלנו הוא זה שיודע לעשות הכול: לתקן מחשבים, לתפעל כיורים, לפרק מערכת ביוב ולהחזיר את האייפון4תחת שלי לחיים. לכן היה ברור שהוא הבחור שאגש עליו כדי ללמד אותי איך להתקין מדף. הוא כמובן הסכים בשמחה כי מה לא עושים בשביל משפחה (במלים אחרות, קניתי לו ערימה של בורקס פיצה והבטחתי בייביסטר תמידי לילדים שלו).
האח העביר לי לידיים מקדחה ומברגה (החרא הזה כבד!) והתחיל להדריך אותי. אומנם לא צריך להיות אסטרופיזיקאי כדי להבין איך לתפעל את זה, אבל מודה שלקח לי רגע להבין את הקטע הזה שאפשר לכוון את המברגה נגד כיוון השעון ועם כיוון השעון ובאיזו מהירות. קצת כבד, קצת רועש, אבל סך הכל די קל ואפילו מלהיב. כל כך מלהיב עד שיכולתי לדמיין את ג'רארד באטלר מעודד את היכולות הגבריות שבי וצועק לעברי "נאוה! וואט איז יור פרופשון?!" (הדמיון אחר כך הוביל אותי לתשובה מאוד ספציפית, שהייתי יותר משמחה להדגים לו).
מסקנות: לאור העובדה שהתקנת מדף עולה לי בבורקסים, בייביסיטר וארוחות משפחתיות שבהן אחי יזכיר לי את כל הפעמים שהוא הציל אותי – אין ספק שעדיף ואפשר לבד.
בקיצור, כי זאת המלה האהובה עליי אחרי כתיבת מגילה, ללא ספק נהנתי משבוע המשימות הזה הרבה יותר מהראשון. לחיות בלי חזייה זה כיף, להשתין בנחת זה כיף, לשחק פלייסטיישן (או אקס בוקס) זה ממש כיף, להתחיל עם בחורים זה מרגש ולהתקין מדף זה בהחלט אפשרי.
ושוב, מצד שני, יש דברים שקורים לכם מכורח המציאות ושבחיים לא הייתי רוצה להתמודד איתם, כמו שנת שירות אחת יותר משלנו בצבא, זקפות בלי נשלטות בזמנים לא רצויים ושיער מסולסל שצומח על הגב. אז מקנאה, אבל עד גבול מסוים.