ישבנו על המיטה, הוא הוציא מעטפה והראה לי שיש בתוכה ערימה קטנה של יהלומים. "אני מעצב לך טבעת, אני רוצה שתדעי שאני רציני. אני רוצה להתחתן איתך", הוא אמר לי. זה היה יכול להיות חמוד ומרגש ממש, אם לא היינו מדברים עלי. אבל אנחנו כן, אז כמובן שבהיותי חרא גמור - צחקתי לו בפנים, אמרתי לו 'לא, לא לא לא לא לא', לקחתי את הדברים שלי והלכתי. זה נשמע רע ממש, אבל אני מבטיחה לכם - זה היה אפילו גרוע יותר.
אבל לפני שאתם נגעלים ממני לגמרי ומסכמים אותי במלה שמתחרזת עם ממותה, קחו בחשבון שהסירוב הלא חינני שלי די מתקזז עם העובדה שהייתי ממש צעירה, שהיינו בקושי חצי שנה ביחד ושמדובר בבן אדם קנאי ורכושני שבשלב כלשהו הפך לסטוקר שלי ושסביר מאוד שבגד בי, כמה פעמים. אם יש בי חרטה על היום ההוא זה לא על זה שהלכתי, אלא שהלכתי בלי לקחת את היהלומים. סתומה.
בכל מקרה, למה אני בכלל מספרת לכם על זה, אתם שואלים (אתם שואלים, אני קבעתי)? קודם כל, כי אני יודעת שהרבה מכם חושבים שאיש מעולם לא רצה אותי, ואני כאן כדי להפריך את השמועה. אבל גם ובעיקר כי אני באמת חושבת שרובכם לא שואלים את השאלה הזאת מהמקום הנכון ושלפחות חצי מכם לא אמורים בכלל. לא, זה לא נאמר מתוך פמיניזם רדיקלי או ניסיון להישמע חדשנית, לא. זה באמת נאמר 99% מתוך ראציונליות (ו-1% מתוך הלחץ שמופעל עלי להוציא טור שבועי ולמצוא מהר נושא שחשוב לי עם כותרת מתסיסה).
אני לא רוצה להרוס את מעט הרומנטיקה שנשארה בעולם, אבל כל הפייסבוק שלי מלא בהצעות נישואים עכשיו, ולא כל כך ברור למה. כאילו מה, רק בגלל ששכבת הגיל שלי חגגה השנה 28 והגיע הזמן? כי זה מה שנהוג בשלב הזה בחיים? כי פתאום עכשיו בוער בכם להישבע שתחיו לצידה עד המוות? לא יודעת מה התשובות שלכם לזה, אבל שש שנים אחרי ההצעה הכושלת ההיא, יצא לי לדבר עם האקס ולשאול אותו בדיוק את אותו הדבר - למה לעזאזל הוא הציע.
אחרי כמה גמגומים, הוא אמר, וזה ציטוט מדויק: "לא יודע, חשבתי שזאת מחווה רומנטית". אממ אוקיי, נתעלם מזה שאין אף מחווה רומנטית שמתחילה ב"לא יודע" - זה הרי כבר פרדוקס בפני עצמו, אבל אם גם אתם עושים את זה מסיבות כמו שלו, אז אין פלא שאחוז הגירושים כל כך גבוה.
אין לי בעיה עקרונית שתציעו - עופו על האהבה שלכם, אבל בואו לא נתבלבל בקונספט ונאמר את האמת - רומנטי זה לא. כלומר, אתם אולי חושבים שכן כי אתם מרוכזים בדברים המידיים הכיפיים כמו צומי מחברים, ירח דבש באיביזה וכמות הלייקים הכי גדולה שתקבלו לפוסט עד שתגיע תמונת הבן הבכור. אבל רבאק, זה לא. אתם לא קולטים את זה, אבל כשאתם שואלים "התינשאי לי?", אתם בעצם מתכוונים "התסבלי את זה שחצי מהזמן אני לא אתעניין בך, אשקר לך, אחרטט אותך, אתחמן אותך, אנטוש אותך לטובת החברים, אתחרמן גם מאחרות, אתעצבן בלי פרופורציה, אחרבן בלי לנקות את האסלה משאריות ואסרב בתוקף להיות זה שמלביש את הילדים בבוקר והולך לימי הורים?". פשוט קשה יותר לענות על כל זה "כן" בחיוך ובלי סייגים.
אבל זה לא נגמר שם. אחרי שאתם מבינים עם עצמכם מה אתם באמת שואלים ומציעים לה, אתם גם חייבים לחשוב אם אתם עדיין רוצים לשאול את זה. וסורי להיות זאת שאומרת, אבל יש מצב שאתם לא.
קשה לומר מה הסיבות הלא נכונות להציע כשאתם באמת ובתמים מאוהבים. סתם, זה קל ממש, אלא אם פיזית אתם לא יכולים כי אתם בת הים הקטנה אחרי שהמכשפה לקחה ממנה את היכולת לדבר, אבל אתם כנראה לא, וגם אני לא, אז תרשו לי להשתמש בקול שלי ולומר בשבילכם: אתם יודעים שהסיבה לא נכונה אם אתם מדמיינים לעצמכם רק את הכיף, המשפחתיות, החגים, ההצלחות, הכיבושים, העושר, השמחות והזמן הקסום שתבלו יחד. כן, הצעת נישואים זה דבר יפה ורומנטי ובלה בלה בלה, אבל היא לא האנד גיים. היא לא האווירה שמלווה את הזוגיות לאורך השנים. היא נמשכת בדיוק דקה, או 3.5 אם הייתם חייבים את עומר אדם ברקע, ואז חוזרים לזה שהוא חרא קטן ומפונק שלא מסוגל לפנות את הכלים לקערה, והיא מעצבנת חסרת עמוד שדרה שלא יכולה לקבל החלטה לבד, ותמיד מסכמת ב"מה שבא לך". זה לא אומר שלא נועדתם, אבל זה כן אומר שאתם לא מבינים את המשמעות.
בכלל, אם תחשבו על זה, הקונספט של הצעת נישואים אמור להישמע גרוע כמו שהוא עכשיו גם לכם. זה טקס שמשתמע ממנו שאתם על תקן 'עבדך הנאמן'. אתם אלה שמציעים את עצמכם עבורנו, אתם אלה שקונים תכשיט, אתם אלה שכורעים על ברך ואנחנו אלה עם הכח לאשר או לא את מה שיקרה הלאה. ובסוף כולנו יוצאים מאוכזבים: הנשים - שמבינות מאוחר מדי שהן בכלל העבד בתוך הנישואים, ואתם - שמגלים שאנחנו בכלל לא מה שמכרנו לכם בשנה וחצי שלפני ההצעה.
אני לא רוצה להידחף לכם להחלטה האינטימית הזאת, לערער ולגרום לכם לחשוב על זה פעמיים, לא - אני רוצה שתחשבו על זה שלוש פעמים ויותר. למה? כי אחרי הבחור ההוא הגיע עוד אחד, ששאל אותי את אותה שאלה גורלית (ממתי בכלל שואלים 'התנשאי לי?' בתדירות של 'מה קורה?'). הפעם הסיבה שלו הייתה לשים מהר את החותם ולוודא שאני שייכת לו. ואם אומרים שפעם שלישית גלידה, אז אני ממש אשמח שהשלישי שלי יהיה גבר שמסוגל לחשוב עם עצמו לא על רגע ההצעה וכמה חודשים אחרי - אלא על מליאן שנים טובות יותר ופחות קדימה.
אני לא רוצה מישהו שיציע פרחים ויהלום ושיר שהמשפט הכי חזק בו זה "כל מה שיש בי זה את בגדול" (מה זאת אומרת "בגדול"? בעיה לשים נקודה אחרי ה'את'?!). אני רוצה מישהו שיודע שהחיים האלה דפוקים לפעמים, שמקבל את זה שלא תמיד אני כיפית (נשבעת שאני כזאת), שאני עצלנית רצח, שאני אוהבת להתמרמר ושגם בגיל 28 יש לי התפרצויות אקנה ושזה כנראה ימשיך וגם יעבור בגנים - ואני רוצה שהוא לגמרי יהיה מוכן להתמודד עם זה. אני יודעת שזה לא נשמע כמו הצעה מפתה במיוחד, וזה בגלל שהיא לא אמורה להיות. היא אמורה להיות מאיימת ומציאותית לחלוטין, כדי שכל אחד מאיתנו יוכל לסנן מראש את מי שלא מסוגל להתמודד עם זה.
הצעת נישואים צריכה לחזור להיות מה שהיא אמורה - הצעה של חבילה ששני מבוגרים דנים עליה בבגרות והיגיון. ובדיוק כמו עם החבילה שיש לי בטלפון הנייד, בכבלים ובאינטרנט - אני רוצה לדעת מה זה כולל, מה האחריות שלכם בזה ובמיוחד אני רוצה להכיר את הכוכביות והשורות הקטנות. ואין לכם מה להתבאס על כל האפרוריות שהכנסתי לזה. גם ככה רוב הסיכויים שלא הייתם רוצים להתחתן עם אחת כמוני, וזה מעולה - כבר עשינו חצי עבודה.
אם צלחתם את אלף המלים האלה ובא לכם עוד, אתם יכולים לפנות לנאוה מרקו במייל או בפייסבוק, ולבקר במדור החדש "לך תבין נשים" - הכל על יחסים, נשים, גברים ומה שביניהם.