הכי כיף וקל לשמוע כל היום רק את אותם אנשים שחושבים בדיוק כמוך. הבעיה בדבר הזה, זה שאין לך שום דרך לדעת מה חושב שאר העולם. שבועיים אחרי הטור של גיא הוכמן על טיפוסים של נשים שגרם למבול של תגובות נזעמות, הגיע הזמן לעבור לצד השני של המשוואה ולהסביר לכולכם איך עולם מערכות היחסים נראה דרך העיניים הנשיות. אז בלי מעצורים או התייפיפות מיותרת- הנה כמה מהמחשבות האמיתיות שעוברות לנשים בראש, כשהן פוגשות טיפוסים שונים של גברים:
הערס
להיות ערס זו בחירה של דרך חיים. בשביל גברים זה הרבה צחוקים, כיף וסתלבט אבל בשביל הנשים זה סבל ואימה. אם הערסים לא אמרו ביום אחד 100 קללות, פירגנו למדרכה בחמישים יריקות וצעקו "שווה זיון" לבחורה אחת לפחות, אז הם לא מיצו את היום שלהם. הם מדברים איתנו בשפה שאי אפשר להבין (מי שלא טרח להגיע לשיעור ספרות שלא יכניס דימוי ומטאפורה לכל משפט שלו), הם אוהבים לאיים במקום לבקש ואם חלילה סירבנו להם למגע מיני כלשהו (וזה לא כזה קשה לסרב) אז אנחנו הופכות מ"שוות זיון" ל"בהמה שעירה שאף אחד לא ירצה לצאת איתה בחיים". ולמקרה שתהיתם, התיאור הראשון מדאיג אותי יותר.
הויראלי
אני חייבת להגיד את זה כבר: אין דבר יותר פתטי בעיני מאנשים שכל מה שאכפת להם זה כמות לייקים לסטטוסים, מספר העוקבים שלהם ורשימת ההמתנה של בקשות חברות. זה באמת נחמד להיות "מקובל" בפייסבוק, אבל אני לא מסוגלת להבין גברים שהיו מוכנים למכור את אמא שלהם בשביל ההערצה הזאת ושמדרגים את החשיבות של עצמם רק לפי הפרמטרים האלה. במקום לחיות במרחב המציאותי (שבו, אגב, יש גם סקס) הם ניזונים רק ממה שקורה במרחב הוירטואלי (שם אין סקס) ויוצרים דימוי שלא תמיד תואם את המציאות, אם בכלל. יופי, אז פתחת בלוג מצליח. אז עשית סרטון שכבש את הרשת. אז הגעת לסטטוסים מצייצים. אז יש לך אלפי "חברים". והבעיה היא לא באמת בזה שיש לך כל כך הרבה חברים וירטואליים, אלא שהם חשובים לך יותר מאשר ממערכת יחסים אחת אמיתית (שאתה יכול לקבל בה סקס למען השם!)
הסטרט-אפיסט
תכנוני אפליקציה ויזמות נהיו סוג של טרנד. כמעט בכל דייט שלי מגיע שלב בו הבחור הסטרטאפיסט (לרוב מעריץ של הבינתחומי) מתחיל לחפור על זה שהוא חייב לפתח אפליקציה שתכניס לו מיליונים. הגברים מהסוג הזה חושבים שהצלחה נמדדת בדירוג שלך באפ-סטור, שהמשרד לא שווה כלום אם אין בו שולחן ביליארד ושכתבות בגלובס הן ספרות קלאסית מומלצת. זה אותו בחור שלא מחכה לשיחה משמחת מאראלה, אלא מתקשר אליה בעצמו ומודיע לה "מסתדר גם בלעדייך". סבבה, שישאף גבוה, שישוויץ, שיסביר לכולם מה מטומטם באפליקציית YO ושיהנה מיצירתיות ועושר, אבל לפחות בזמן שהוא עם האישה- שיפרד קצת מהפוזה. לא בא לה ערב רומנטי עם בחור שרק רוצה להראות לה כמה שהוא יודע הכל ומבין בכל תחום ושיכריח אותה לסובב את כוס היין מאה פעמים לפני כל שלוק.
האידיאולוגי
אני משתדלת לכבד את האמונות, סגנונות החיים ותפישות העולם של כולם, אבל אשמח אם הגבר שיוצא איתי יתנהג באותה צורה. שיהיה טבעוני, שיסגוד לישו, שיאמץ כל חתול שהוא רואה ושיצא להפגנות רנדומליות אחת לשבוע, אבל שלא יכריח אותי לעשות את אותו הדבר. בטח לא באמצע דייט. כשבא לי בשר. בחנוכה.
האומן
בתור בוגרת חוג של הפקולטה לאומנויות, בכל שנות התואר הראשון (שהיו שלוש, אבל הרגישו יותר) סבלתי בשקט את ה"אומנים הסובלים". רוב מה ששמעתי במסדרונות האוניברסיטה היה בנוי על הרבה פלצנות, המון נתק מהמציאות ומעט מדי מודעות עצמית. כשאישה מציעה לגבר כזה לעלות אליה ל"קפה", הוא מסרב לקלוט את הרמז ומנצל את הבמה כדי לחפור על סרטים שמושפעים מזרם האקספרסיוניזם המופשט והשימוש באור וצל בציורים של רמברנדט. אומן יקר, זה לא רק הקפה שמתחיל להתקרר.
התל אביבי
הבחור שמאוהב בתל אביב חושב שהיא העיר היחידה ושכל שאר הארץ מחולקת לאיזורים (איזור הצימרים, המלונות, הערסים). מדובר באותו גבר שעבר לתל אביב "בשביל החוויה" ומנסה לשכנע אותי בכל הכח ששם הכל יותר מעניין, פעיל, זורם וכיף. הרי מה יותר כיף באמת מפקקים, רעש, חופים מפוצצים באנשים, עומס של אוטובוסים, שותפים מוזרים ושכר דירה שאף אחד לא יכול לעמוד בו? זה אותו גבר שמרים גבה קצת יותר מדי גבוה כשאני אומרת לו שאני נתנייתית (ולמה לעצבן נתנייתית, למה?). שיהיה בכיף לגבר שאוהב את האווירה הזאת, אבל אם אפשר, שלפחות את הדייט שלנו נקבע במקום שלא דורש חמישים שקלים לחצי שעת חנייה, שאין לו תור של 40 דקות עד שמקבלים שולחן ושאפשר להזמין בו סלט מבלי לקחת משכנתא.
השטחי
גבר מהסוג הזה אוהב להרגיש טוב עם עצמו על חשבון אחרים, או במקרה שלנו- אחרות. הוא ירצה להתחבב על אנשים בכל מחיר. שיכירו אותו, שיעריצו אותו, שיצטלמו איתו בפאנג'ויה והעיקר שגברים אחרים ידעו שהוא מגניב. ומבחינתו "להיות מגניב" זה לדבר על בחורות, זיונים או על שילוב של שניהם ביחד. חס וחלילה שיחשבו עליו שיש לו רגשות, אג'נדות או מחשבות עומק כלשהן (ולמרות שזה ממש עמוק, מחשבה על המחשוף של קייט אפטון היא לא דוגמה). דווקא העוול הרציני שנעשה, הוא לאותו חלק גדול של גברים שהם ממש לא כאלה אבל הסטריאוטיפ נדבק גם אליהם. ושלא תבין לא נכון- לפעמים להיות שטחי זה אחלה כי צריך להנות ולקחת את החיים בקלות, אבל גם צריך להבין שיש גבול לכל בדיחות הקקי/פיפי/סקס/נשים/מחזור/כאב ראש שאפשר או צריך לסבול.
הבטלן
משום מה, בארץ ממש קל להיות עצלן ולהתבטל. כל הזמן יש לנו חגים לחגוג, חופים להיות בהם והמון סדרות שצריך להשלים. הבטלן הוא גבר שפשוט קשה להימשך אליו.הוא נראה מוזנח, הוא חסר שאיפות וכשהוא אומר בוקר טוב זה אף פעם לא קורה בבוקר. אותו בחור בטלן לא אוהב להתאמץ. הכל כבד לו, רחוק לו, קשה לו ומעייף אותו. הבחורה היחידה שיכולה להתאים לבטלן, היא זאת שמתרגשת בדיוק מאותם הדברים כמוהו: אתרים לצפייה ישירה, שינה של 12 שעות, מיני מקרר בחדר וסקס של שתי דקות כשתמיד היא זאת שלמעלה. אוי סליחה, דיברתי כאילו איפשהו בעולם יש בחורה כזאת.
זיהית את עצמך באחת הקטגוריות? חושב שטעיתי לגביך? אתה יכול לכעוס עלי ולקרוא לי טיפשה, ילדותית, סטריאוטיפית או מתנשאת (אפשר גם הכל ביחד, אני אשרוד), אבל זה לא סותר את זה שאולי יש גם משהו במה שאני אומרת ששווה לחשוב עליו.