גילוי נאות: אני לא הומו. נכון, אני עובד בתקשורת, צופה ב"עקרות בית נואשות" ושוכב מדי פעם עם גברים, אבל הומו? אין מצב.
גילוי אפילו יותר נאות: מה שאתם קוראים כאן הוא טור קומי. נא להתייחס בהתאם ובואו נתחיל.
עשה ואל תעסה
עוד יום רגיל במשרד. אני באנטליה, טורקיה, מלון חמישה כוכבים. ומה יש במלון חמישה כוכבים חוץ מזקנות עשירות ובידה בשירותים? נכון, ספא. ריח של לבנדר, מוזיקה מרגיעה, סאונה, יותר מדי מגבות ומסז'יסטיות שבתמורה לקריצה נכונה וסכום מכובד יטפלו בך עד הסוף. כלומר, אלא אם כן אתה במדינה שמרנית. ואני כאמור בטורקיה, בערך המדינה הכי מוסלמית שישראלי שלא קוראים לו איתי אנגל יכול לבקר בה. ועד כמה שזה נראה לי קינקי לקבל מסאז' מאישה בבורקיני, אני מעדיף לוותר. גם ככה אני לא כזה תפוס. מה שכן, סאונה תבוא טוב. יאללה לספא.
אני נכנס למתחם הספא מצויד בשני חברים נשואים, ומופתע לטובה. אמריקה. ספא כמו שספא אמור להיראות. ולהרגיש. ולהריח. הופה, אני מתחיל להיות חרמן. הנשואים שואלים אותי אם אני מתחרט ומצטרף אליהם למסאז', אבל פתאום עולה לי תמונה של ארדואן מרוח בשמן מוציא לי קנאקים מהצוואר. די, לא רוצה מסאז'ים.
ואז הן נכנסות. שתי נשים. מהממות. נטולות בורקיני, כובע ים או כל כיסוי ראש מטומטם אחר. פרזנטוריות של מזרח אירופה במזרח התיכון. הן מושכות את הנשואים לחדרים הפרטיים ואני שוקל לקפוץ ראש לבריכת ה-80 ס"מ שלצדי. "דו יו וונט אולסו מסאז'?", שואל אותי לפתע הפקיד הטורקי ומציל אותי מהתאבדות. תוך 45 שניות אני כבר באחד החדרים, שוכב עם תחתונים על המיטה. אין על מסאז'ים.
הפעם הראשונה שלי
אני בחדר, מחכה לאחת שלי. זה קירות גבס, אז אני שומע את אחד הלקוחות מצחקק עם המסז'׳סטית שלו ותוהה אם הוא כבר שלף.
את הארנק! כי נהוג לתת טיפ. אני חושב.
הדלת נפתחת. אני עם הראש בחור של המיטה. צעדים קלילים ונעימים חוצים את החדר ואני מרגיש שמניחים עליי ידיים חמימות. מה צריך יותר בחיים. ואז קוטע לי את הסצנה קול מחריד שאומר "הלו סר".
טוב, או שנפלתי פה על הבת הטורקייה של אלברט אילוז או שהמסאז'יסטית שלי היא... גבר! היא גבר. הוא גבר. שלוחץ לי עכשיו בנקודות הכי מדויקות שמישהו אי פעם מצא. מה קורה פה, מה אני עושה עכשיו? אני קם? אני ממשיך? אני יורד לו? מהם חוקי הפורמט? אמאל'ה!
הנה הוא גומר.
עם הגב! ועובר לרגליים. אני בדילמה הכי גדולה של חיי. להפסיק את האירוע ולאכזב את הגוף הלחוץ שלי, או להמשיך ולאכזב את ההורים שלי? יאללה כוס אמו, אני בחופש.
הידיים ממשיכות לנגן לי באמנות על התאומים, עוברות לאזור הברך וממשיכות לעבר הירכיים.
אוי ואבוי. אוי אלוהים. זה לא קורה לי. אין מצב בעולם. הוא סתם התעורר פתאום. זה בגלל המיטה בכלל, הוא פשוט רגיל אינסטינקטיבית. שיט שיט שיט. אני בטורקיה, מקבל מסאז' שוודי ויש לי רבע זקפה יהודית. אדוני ישמור.
חולצה בשלום
נמשכת המלחמה בין המוח לגוף לאיבר. לא ברור מי מנצח. רגע אחד הגוף מתחנן להמשיך, רגע שני הזקפונת המבולבלת מתחילה להשתלט. רגע שלישי, והמוח מנסה להכניס לתוכו מעכבי זקפה. מדמיין קרובי משפחה, לא עובד. מזמזם שיר של איב אנד ליר, לא תופס. משחזר את בוז'י נואם - עובד. זה תמיד עובד. ניצלתי.
אז הכל בסדר למטה. והנה הבחור מסמן לי להסתובב. כאילו שזה לא היה מביך עד עכשיו. אחרי זמן מה אני מעז לפקוח את העיניים. מביט שמאלה, נרות ריחניים. מביט למעלה, רמקולים שבוקעים מתוכם צלילים מדהימים. ימינה, איש טורקי עם שפם. וגופייה. מה?? באיזה קטע הוא נשאר בגופייה?!
עין שמאל קולטת חולצה על הכיסא. לא ייאמן, אני מתמסר למסאז׳ והוא במקביל דופק לי פה סטרפטיז. איך אני יוצא מפה?!
אני בא לשאול אותו למה הוא פשט את החולצה ומה זה השכונה הזאת ומי בכלל פה הבוס, אבל הוא בדיוק תופס לי את הבולבול. סתם, את הצוואר. נותן לי איזו לחיצה שמשתקת אותי. נראה לי שהתעלפתי כי הדבר הבא שאני זוכר זה אותו לוחש באינטונציה של גיל ריבה "דט'ס איט סר", ולובש בחזרה את החולצה.
הזיה. אני נותן לו טיפ ונשיקה בפה ויוצא משם.
צרת רבים חצי כוח
אני יושב על המדרגות שבחצר, מצית סיגריה ורועד. מרגיש כמו עדות מטושטשת אצל אילנה דיין.
בזמן התהייה על הזהות המינית שלי שקיבלה מכה לכנף מגיחים שני הנשואים, מבסוטים מתמיד. אני שואל אותם אם הם קיבלו "הפי הנד" והם מתחילים לצחוק. בני זונות, אני נאנס והם מתפנקים.
"מי יתן לנו הפי הנד, מוחמד ומסטפי?", שואל היותר קירח. אני לא מצליח להבין אז הם מסבירים לי שהם עשו מסאז' ביחד, בחדר זוגי, שניים על שניים, שני גברים טורקים על שניים ישראלים. מתברר שהרוסיות היו רק המלוות ובפנים חיכו להם אמני העיסוי. וחשבתי שלי היה מביך.
אני משחרר אנחת רווחה ואומר: "וואו, ואני נלחצתי שרק לי היה גבר. טוב, צרת רבים חצי נחמה. אז תגידו, גם לכם עמד כל הזמן?".
הם הולכים. ומשתדלים להתרחק ממני עד הטיסה. איזה כיף בטורקיה. סוף.