בשנה האחרונה, מעבר להיותי.. אה, כלומר מעבר לתפקידי כ.. קיצור נו, אני דוד. לא במשרה מלאה, אבל דוד. משתדל שלא לקנות מתנות, אבל דוד. משתדל לא לענות לאחותי בשעות הבוקר, אבל דוד. ולמען האמת, זה מעניין, ומרענן, ואפילו מרגש. אני גיי. אבל כמו בחיים, לפעמים זה כיף, לפעמים זה רגיל ושגרתי ולפעמים זה חרא. תרתי משמע גדול ומסריח. אז לכל הדודים והדודות, שסובלים בשקט מהדרה משפחתית ומחרם תקשורתי, הטור הזה מוקדש לכם. קבלו כמה יתרונות וחסרונות.
חסרונות
מי שואל אותך בכלל? למה אני דוד בעצם? כשחושבים על זה, זה בערך התפקיד היחידי שנופל עליך. נניח אם אתה רוצה להיות אבא, אז אתה יודע לשאת באחריות. היית שם, בין אם בכוונה או לא - בול במקום הנכון, מגיע לך לשאת בתוצאות.
אבל דוד, מי בכלל מתייחס אליו, מישהו שאל לדעתי? ואם לא בא לי, ואם אני עדיין לא מרגיש בשל לתפקיד? סבבה שאח שלי או אחותי רוצים להיות הורים, אבל בחייאת מה אתה מפילים עליי ג׳וב שספק אם אני עונה לקריטריונים שלו. וגם אם כן, איפה חופש הבחירה? עדיין לא להתייאש מהטור, אולי בקרוב אתחיל לכתוב על ציצי או משהו.
מחאת הדודים הפגנת האתיופים? הצחקתם אותי. מה עם הדודים, אה? אותה קבוצה באוכלוסייה שמודרת באופן קבוע. הגיע הזמן להשמיע את זעקת הדודים, הגיע הזמן שהשלטון יתמודד עם השאלות הקשות. לדוגמא, איך ייתכן שכל אמא שמתלוננת על גננת שליטפה את בתה קצת חזק מדי מקבלת תשומת לב תקשורתית ברמה של ביונסה וג׳יי זי בשעה שיש אלפי דודים מסכנים שכלואים על לא עוול בכפם עם אחייני קשב וריכוז, ולא מקבלים שום התייחסות אמיתית. די, הגיעה הזמן לצעוק חמאס, הגיעה העת להקים את עמותת הדודים. בסופו של דבר, עם כל הכבוד להורים ולסבים וסבתות, הדוד הוא זה שאוכל את כל החרא, הוא זה שתמיד אה....הוא זה שלרוב אה... בקיצור, מי בא לכיכר רבין?
לא סומך על עצמך, לא סומכים עליך. זו הייתה שעת צהריים. אחותי אמרה לי שהיא יוצאת לעשות קניות ושאני אשים עין. לשים עין על הילדה, על התינוקת, על יצור בן שנה, מה קורה פה? ושלא תטעו, זה לא שאני נלחץ מכובד האחריות שהוטלה לפתע על כתפי הנדב הנפלד שלי. להיפך, אני מת על אחריות. אני הרי כמעט הייתי מ"כ בצה״ל, אני כמעט מצליח לעמוד בדד ליין של הטור הזה, ואפילו כמעט תמיד דואג לחבוש קונדום כשצריך. אני מר אחריות, אבל יש גבול. כי אחרי הכל, אני דוד. כולה דוד, לא אבא.
המשך המשפט שלה היה על הגז, לשים עין על הגז. כמובן. אני חייכתי במבוכה, העיניים שלה אמרו ״באמת? באמת עלתה בך המחשבה שאני אפקיר את חיי בתי היחידה בידי אדם שלמחייתו כותב צחוקים?״
״הדוד מאמריקה״. תאמינו לי, בישראל של 2015, לא קל להיות דוד. הילדה כולה בת שנה וחגגו לה יותר אירועים מאשר בכל חייה של סבתה. ומה נראה לכם, הארנק של מי אוכל אותה? של הדוד, כמובן. ולא זה מאמריקה, אלא מרמת גן. הילדה נולדה, אין בוסטר. חייבים בוסטר. מי עכשיו פנוי לקנות בוסטר? הופה, הנה הדוד. ואז מגיעה הבריתה, סתם אירוע, חוץ מהעובר ושב של הדוד שפינק במשטח אוניברסיטה, שום דבר לא באמת נחתך שם. (אם אתה לא הורה, סב, דוד, גננת, מוכר בטויז אר אס, יובל המבולבל אין שום סיבה שתדע מה זה ״משטח אוניברסיטה״). ומה לגבי חגיגות שנה לילדה, מסכנה, עדיין אין לה כסא לאופניים, מה נעשה? אל דאגה, יש את הדוד. בכיף. ועכשיו ברצינות, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לו, לדוד, לאחי הגדול והנדיב.
יתרונות
לא סומך על עצמך, לא סומכים עליך. כן, הסעיף הזה היה. אבל כמו שמיקי ברקוביץ׳ תמיד אומר - צריך לדעת להפוך כל חסרון ליתרון. או שאמר את זה הכדורסלן מ״הצילו, אני לא יודע לבשל״? אולי בכלל ביבי? די. בכל מקרה, עובדתית, פחות סומכים על הדוד הצעיר, זה שעסוק בטינדר ולא במשכנתא, ההוא שקם באחת בצהריים ולא יחד עם המואזין, הבנתם את הפואנטה אז נמשיך. ודווקא התדמית הלא אחראית הזאת, היא היא היתרון הכי מובהק של הדוד. שלי. במילים אחרות, אתה אחראי רק על הצחוקים והשיגועים, וחלילה לא מתעסק בענייני הקקי פיפי, ״למה היא בוכה, אולי קרה לה משהו״, ועוד דברים שהם תחת אחריותם הבלעדית של ההורים והסבתא.
איזה כיף להיות דוד. חייב להתחתן.
ההורים פחות לוחצים עליך. זהו, סוף סוף יש ילד קטן במשפחה, פיינאלי יש אושר בבית, ברוך השם יש לסבתא המודרנית את מי לצלם ולשלוח לחברותיה מכורות הוואטסאפ. תענוג. לגמרי מסיר מהדוד הרווק את כל הלחץ. וגם אם במקרה מופעל קצת לחץ, אפשר לטעון שהרבה יותר הגיוני שאחותך או אחיך ירביצו עוד ילד מאשר שאתה תלך, תחפש אישה, תמצא אחת, תעברו לגור ביחד, תתחתנו, תריבו, תשכבו, תחכו שלושת רבעי שנה, יצא ילד. תהליך ארוך מדי בשביל משהו שיכול להיסגר תיק תיק. אם יש כבר זוג במשפחה שחווה את הקונספט, עדיף שהוא ילך על זה שוב. נשמע הגיוני, נכון? אוהב אותך אמא.
מגנט כוסיות. לא כלב, לא גלשן ולא ארנק שמן. תינוק, זה הפוסי-מגנט האולטימטיבי. קח את האחיין או האחיינית ופשוט צא איתם לשטח. עצה של אח: סחוב את האיש הקטן במתקן נשיאה כזה של הורים חדשים, זה בכלל יפיל אותן. תאמינו לי, בפוזה כזאת, גם פרנק גלאגר (חסרי בושה) נראה אב השנה. רק דבר אחד, תהיה מודע להתנהגות שלך. היזהר מליפול למניירות אבהיות, אתה תפיל את עצמך. לא לשכוח, אתה רק דוד, סגן אבא, שחקן מחליף שקיבל הזדמנות לשמור על הילד ועל הדרך לקבל מספר מאיזו מבולבלת חולת ילדים שעוברת בשדרות חן. בהצלחה.