אז קרואטיה. הייתה לי את האפשרות לבחור בין זה לבין אילת, אבל החלטתי שאני גם חייב לבדוק מה הסיפור של פסטיבל המוזיקה האלקטרונית הגדול בעולם וגם לראות סוף סוף איפה צמח ג׳ובאני רוסו. שתי סיבות לנסיעה: הסיבה הרשמית, לסקר את החוויה הישראלית בפסטיבל אולטרה. הסיבה הפחות רשמית, סיימתי לצלם שני פרקים של מחפש כיוון. את השנייה תראו בקרוב, את הראשונה תקראו כאן.
עולה למטוס. המעבר נחלק לשני צדדים שונים ומשונים. בצד אחד משלחת ישראלית צעירה שמורכבת מחבר׳ה לפני צבא, חבר׳ה אחרי צבא, חבר׳ה ששכחו לעשות צבא, חבר׳ה שלפי הקעקועים וכמות הסמים שהם מתכננים לעשות סוחבים טראומה מהצבא, ועוד כמה אבודים שלא היית מגייס לאף צבא שבעולם. אה, גם היו שלוש בחורות מגניבות אבל נדמה לי שהן זרקו משהו על בגרות בלשון אז החלטתי לתפוס מרחק. ובצד שני, טיול מאורגן של פנסיונרים לעיר העתיקה של דוברובניק והסביבה. התלבטתי רבות ובסוף החלטתי לשמור אמונים ל-On.Tour, החבר׳ה ששלחו אותי לדווח מהפסטיבל ולהשתדל לא לגמור בכלא. זה לא היה רחוק מזה. בואו נתחיל.
בננה ספליט - מתחילים בהרפתקה
הגעתי לספליט. פעם עיר נמל מרכזית בעלת קבוצת כדורסל אגדית, היום לוקיישן לסדרות כמו משחקי הכס, הארי פוטר ועוד יצירות שמצריכות טירות, חומות וציצי לבן. עשר דקות בתוך העיר כבר אפשר היה לחוש את אווירת הפסטיבל. פה בריטי זרוק שיכור על מדרכה, שם אמריקאית עם שד אחד שלוף לרווחה, ובין לבין חבורות של סקנדינבים בגובה של חוב יווני ועם שרירים של יאיר בימי אולפן שישי מורידים לי את הביטחון.
אמרתי לעצמי שהעניין הזה לא בשבילי ושאני כבר אדם בוגר אבל אז היא שלפה גם את השד השני. חבר שהכרתי הציע לי לחלוק מונית לאצטדיון כי לא נשארו לו הרבה קונה. כן, זהו שמו של המטבע המקומי, קונה, שווה ערך לחצי שקל, מה שאומר שאתה מרגיש כאן כמו יצחק תשובה בקופיקס. אחרי 10 דקות הגענו לאצטדיון. כדורגל לא היה שם.
אורגיה מוזיקלית של 120 אלף איש
טוב, מודה. הגעתי סקפטי. אמרתי לעצמי שאני כבר מבוגר מדי לדברים האלה, ועוד יותר ערער אותי המפגש עם המשלחת הצעירה. אבל אז נכנסתי לאצטדיון, או יותר נכון למתחם האולטרה, או יותר לאורגיה מוזיקלית של 120 אלף איש בניצוחם של דייוויד גואטה, הארדוול, טיאסטו ועוד שמות של חבר׳ה שעושים מלא כסף מלנופף בידיים לקהל.
אין מה לומר, אווירה מחשמלת. כן, גם זה ביטוי ישן אבל אני פה על תקן המבוגר. וכשאני כותב מחשמלת אני מתכוון לכך - מאות זיקוקי דינור שמתפרצים בקצב מדויק עם המוזיקה, לייזרים בכל הצבעים מכסים את הקהל וגם, מה זה, אבוקות אדומות? שתיים ליתר דיוק, מושכות את כל תשומת הלב למרות שהן נראות חובבניות כמו הקהל מכבי פ״ת. אני מתקרב לשם.
אולטראס באולטרה
כן, הייתה לי תחושה. ישראלים. ליתר דיוק, אוהדי מכבי, האולטראס. רק אלוהים/אבי נמני יודע איך הם הצליחו להבריח אמל״ח פנימה. שניהם יושבים על כתפיהם השעירות של עוד שני נסיכים יהודים ומפזרים את האבוקות בפטריוטית מרשימה שהצליחה להדליק את כל הסובבים ובמיוחד את הישראלים שיצרו מעגל אחים והתחילו לרקוד הורה. סתם, הקטע האחרון לא קרה אבל אם היינו בקיבוץ בשנות ה-60 זה לגמרי היה זורם. הם פשוט רקדו כאילו באמת אף אחד לא מסתכל, והאמת היא שכולם הסתכלו וצחקו ואהבו ומחאו כפיים.
ואז זה קרה. אחד הישראלים שאני לא יודע איך קוראים לו אבל יש לו עדיין עגיל בגבה אז אני אקרא לו מני, לוחץ לי על הכתף ומורה לי להסתכל לשעה 12. אמרתי לו שאני קורא רק דיגיטלי, אז הוא ממש סובב לי את הראש לכיוון המיועד שחשף בפניי שני דגלי פלסטין שועטים אלינו כמו אתיופים שבורחים משוטרים. אני מסתכל לצד השני ומבחין בכמה דגלים טורקים מתקרבים אלינו, מסתכל אחורה - דגלי כל העולם מתנופפים בגאווה, ומלפנים - דייוויד גואטה מנגן כאשר ברקע מתנופף מגן דוד וירטואלי. או שלקחתי משהו לא נכון או שאני בהתקף חרדה. הולך להיות פה מעניין.
מלחמת אחים על מלא
האבוקה כבר כבתה וההמולה סביב המדליקים כבר ירדה ובדיוק אז נכנסו בעלי הדגלים העוינים למעגל. כולם נכנסים למצב לחימה. יש להם מבט של רעל בעיניים, לישראלים גם כן. אני קצת בוכה.
לאחר דקה שהם בתוך המעגל, מפריעים לנו להאזין לאיזה דיג׳יי הולנדי עם שם של מחנה השמדה, אחד הטורקים קופץ וחוטף את דגל ישראל מאחד האבוקיסטים. עכשיו דמיינו אוהד מכבי כשחוטפים ממנו דגל ישראל - לא מצליחים? דמיינו את שירי מימון כשחוטפים לה פוקוס באקס פקטור. כזו רמה של טירוף. הבחור הישראלי בא לזנק על הטורקי לא לפני שהוא מקדים אותו ומגיש לו דגל טורקיה, בזמן שהוא עצמו כבר עטוף בדגל ישראל. אני עוד לא בטוח, אבל יש מצב שהוא בא להיות חבר שלנו.
כששלושת הדגלים, ישראל פלסטין וטורקיה, צולמו זה ליד זה כאשר בעליהם עומדים מחובקים, הבנתי שהם בחבר׳ה, שגם הם בסך הכל באו לאולטרה להיות חלק מהקרנבל הכי גדול באירופה. ובואו נשאיר לפוליטיקאים לעשות את המריבות. כשהם התחילו לדבר איתנו אנגלית ברמה ששלומי ארבייטמן יכול רק לחלום עליה, הבנתי שהם אינטליגנטים והנחתי שבטח הם סטודנטים זרים שלומדים באנגליה או משהו ושסתם הסקנו מסקנות לגביהם כי אנחנו גזעניים. כשהם הוציאו חמש אבוקות משלהם, הבנתי שאנחנו ערבים.
עוצמה של אנשים
ובכן, למרות הספקות, הייתה חוויה מעולה. כזו שמצד אחד מחזירה אותך לימיך המטורפים כחייל משוחרר שצמא לשתות את העולם, ומצד שני גורמת לך לחשוב שהגיע הזמן להתבגר ולהפסיק עם המסיבות והבירות והגויות והלימודים והטיפולי לייזר והפורנו וההתמכרות לקיסמי שיניים. די.
וברצינות, למי מכם שמעולם לא יצא להיות נוכח ולהרגיש את הכוח הנדיר של מאה ועשרים אלף איש רוקדים וצועקים ושמחים ומשוחררים, אני מפציר בכם לחוות את זה, לפחות פעם אחת. ולא, המחאה החברתית לא נחשבת, גם כי לא היה שם מוזיקה, ובעיקר בגלל שבמקום אוסטרליות עם ביקיני זעיר בשם ג׳סיקה, היו ישראליות עם דגמ״ח של ריקושט בשם סתיו שפיר. אולטרה.