נקראתי לתעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון. דווקא עכשיו, בשיא החורף, בשיא הקריירה של מישהו אחר ובשיא המתח ב״לונדון וקירשנבאום״. ולמרות ששכחו אותי בבית במבצע צוק איתן, החלטתי שלא לנטור טינה ולבוא, ולו רק כדי שאוכל לספר לכם למה באמת שווה לצאת למילואים. זה מה שיצא.
בשביל החופש
או אולי חופשה. או בכלל ראוי לקרוא לזה נופש. הכול תלוי באופי השירות. שירות חד/דו/תלת יומי – זה לא באמת חופש, אתה אפילו לא מספיק לקבל זיקפת ב׳ (אני אומר לכם, יש במדים האלה משהו מיוחד). אימון בן שבועיים - זו כבר חופשה, אבל כזאת עם ילדים, כזאת שאתה חייב חופש אחריה. הנופש האידיאלי - תעסוקה מבצעית 28 יום, מצב השתק מהעבודה, שיחה פעם ביומיים ליקרים לנו, והתמסרות לגרבוץ המתמשך. אלא אם כן אתה צעיר בפלוגה של בני 40 ואז אתה טוחן עמדות ברמה של פנייה לקב״ן.
עצת החפ״ש ( חייל פשוט מאוד): צימר ממועדון בהצדעה. אם כבר אתה עושה מילואים, לפחות תהנה מחופשות אמיתיות וזולות.
בשביל הכסף
כן, זאת אחת מהסיבות. מה לעשות, זאת עובדה – בעידן פוסט לפיד זו לא בושה להתפרנס ממילואים. ובכבוד. אולי זה קצת עלוב אבל מה רע? המובטלים מבסוטים, המועסקים מקבלים את אותה משכורת ואפילו יותר, ואלה שבאמת הצליחו כבר מזמן לא חלק מהמצבה.
והדבר הכי חשוב – הבונוס. או כמו שביטוח לאומי קורא לזה מענק נוסף, או כמו שאני קורא לזה ״הכסף המפתיע שנכנס לעובר ושב במאי וגורם לך עוד יותר לאהוב מילואים״.
עצת החפ״ש: אם כבר מילואים, אז תעשה לפחות עשרה ימים – המדרגה הראשונה לקבלת הבונוס.
בשביל להיות גבר
כן, זו קלישאה. הרי ידוע לכל שמילואים זה כבר לא אחוות גברים אשר מנצלים היעדרות נשית ומתנהגים כמו בבונים. זה הרבה יותר גרוע. בעידן הוואטסאפ הכללים משתנים. פלוצים הדדים מתחלפים בהחלפת סרטונים צמאי צנזורה, את הסיפורים החרושים והספק אמיתיים על הקצינת ת״ש החרמנית מהמגדל שמירה בצאלים, מחליפים תכתובות מצולמות עם גרושה אינטרנטית. אבל עדיין, גברים זה גברים. הנושאים הם אותם נושאים, רק הפלטפורמות משתנות.
עצת החפ״ש: תבטל הורדה אוטומטית של קבצי מדיה בקבוצת וואטסאפ של המילואים. גם לאייפון יש גבול.
בשביל הלייקים
ובכן, מחקרים לא אמפיריים ולא אמיתיים קובעים את הדירוג הבא: תמונה על מדים שווה בממוצע פי שניים לייקים מתמונה רגילה. תמונה עם מדים ונשק – פי שלושה. תמונה עם מדים, נשק קסדה וחן טל לידך – שברת את האינסטגרם.
אין מה לעשות, כיום, חלק מתהליך הגיוס למילואים עובר בדוגמנות של העניין ברשת החברתית. בינינו, מי לא אוהב לראות תמונה על מדים?
ואגב, לא רק אני ובני גילי. נשבע לכם שאתמול עלה לי בפיד תמונה מפולטרת של שני רס״פים מהרובאיות תחת הכותרת הכמעט מקורית ״מילואים ונהנים״. הם בני 39, סובלים מארבע פריצות דיסק ומחזיקים ב-89 לייקים עד למועד הכתבה. הצלחה מבצעית.
עצת החפ״ש: פילטר Ludwig באינסטוש. דרכו, כל טבח נראה מטכ״ליסט.
בשביל להיראות טוב בפני האנשים הנכונים
נתחיל עם הבוס. בעיניו, זה לא שהמצאת איזו מחלה ולא חתכת לחופשה מפתיעה, אלא פשוט הלכת לשמור על הבית. נשמע מבטיח ומעורר הערכה. מה שהוא לא יודע זה שבפועל אתה רוב היום עסוק בלבחון איזו גזייה מבשלת טוב יותר את הקפה וממחזר את הסיפור כיצד עקצת רגילה מהמשרד.
נמשיך עם האישה. בעיניה, זה לא שעובר עליך איזה משבר שגורם לך להתרחק ממנה ולבקש ״חופש״ פתאומי ומלחיץ, אלא אתה פשוט יוצא למילואים. הכי בנאלי וישראלי. חברות שלה יתרשמו כשהיא תספר על כך, ההורים שלה יראו בך מלח הארץ, וגם הבייביסטר הסטודנטית עם התחת החצוף תסתכל עליך באור שונה. מה שהיא לא יודעת זה ש... לא, עזבו, יותר טוב שלא תדע.
עצת החפ״ש: באפטר הראשון, תן את הסקס הכי טוב שלך. גם הנאה, גם שקט תעשייתי.
בשביל האוכל
סתם, לא. טוב, בעצם אולי כן במידה וגדלת בבית חסר כישרון קולינרי ברמת גן או שיוצא לך לעשות מילואים בבסיס של חיל האוויר.
מה שכן, אם אתה החייל המרוקאי הזה שכל השבוע אוכל את הראש על כמה שהוא מתגעגע לפחיטזג׳עה של אמא ולתג׳ינחלפוס של סבתא, אל תגיע. לא טעים פה.
עצת החפ״ש: ״משה בתיבה״ – פסגה קונדיטורית צבאית.
בשביל החיילות
ככה, אם אתה לא נשוי/ רוווק בן 40/ נגד אפסנאות עם עבר חצי פלילי, לגיטימי מאוד מצדך להסתכל בחיילות בנות עשרים. לגעת? זה כבר משהו אחר. ואם לרגע נשים בצד את כל עניין השילוב הראוי והשיט הזה, יש גיל מסוים שמבטים סוטים לעבר חיילות עוברים את גבול הטעם הטוב והחוקי. הלוואי והייתי יודע באיזה גיל מדובר. בינתיים אני בן 26, מבוגר מחיילות סדיר ביותר מחצי עשור ועדיין מנסה לשכנע טוראיות פעורות להצטרף אליי לשמירה בש.ג. תכל׳ס, מרגיש לי קצת מוזר. לא, בעצם זה מרגיש סבבה.
עצת החפ״ש: קצינות בקבע. החומר התאורטי שהן רוכשות בבה״ד 1 פשוט מרתק.
בשביל לשבור שגרה
אין באמת צורך להסביר. התשובה הכי פופולרית לשאלה: למה אתה בא למילואים?
בחיי היומיום אתה אזרח עובד, לומד, מגדל ילדים, חי את השגרה. ופתאום, מילואים. יותר שובר שגרה מזה אין.
עצת החפ״ש: תביא בקבוק עראק. אם כבר לשבור שגרה, אז עד הסוף.
בשביל לא לשבת בכלא
אז עם כל החפירות של שובר שגרה ובא בשביל ההוא ובשביל הזה, שכחתי דבר אחד – אין ממש ברירה. טוב, אולי לי ספציפית יש כי אני מחזיק בתיק רפואי של קורבן דאע״ש. אבל כעיקרון, צריך לזכור שזה בכלל חובה החרא הזה, ושאם לא תמצא תירוץ מספיק משכנע או מחלה מספיק ממאירה, ייתכן ומשטרה צבאית תדפוק לך על הדלת.
עצת החפ״ש: אם לא הספקת לשבת בסדיר, או במונופול, עכשיו זה בדיוק הזמן. לך לכלא.
בשביל הנוסטלגיה
כל נאום של המג״ד מזכיר לך את הנאום של הסמל בטירונות, כל חזרה מסיור מעוררת בך ריחות מדרום לבנון וכל שמירה גורמת לך להרהר איך פעם העברת שמירות ועל מה שפשפת טרם לידת האייפון.
חברים, מעל הכול, מילואים זו נוסטלגיה, ונוסטלגיה זה השירות הסדיר, והשירות הסדיר זה המ״כ הצהוב והסמל הערבי, זה הקצין הצעיר והרס״פ העתיק, זה הטחינה בג׳נין והנופש באשקלון. בקיצור, המילואים זה פלאשבק אחד ארוך.
וכשחושבים על זה, לא קיימת עוד מסגרת שמחזירה אותך באופן כל כך דומה לתקופה כה אינטנסיבית בחייך. ולא, אוניברסיטה זה ממש לא חזרה לתיכון. לא, גם הטיול לנחל יהודיה לא בדיוק יחזיר אותך לטורס דל פיינה בצ'ילה.
עצת החפ״ש: כל סיפור ובו המילים ״מסייעת״, ״צעירים״, ו״שטיפת כלים״ כבר מיצה את עצמו.