אם אתה אוהב להרגיש את הטבע והנוף סביבך בצורה טוטאלית, להימרח על צוק, להזיע על שיח ולחוות איך זה לראות את העולם מעיניו של שפן סלעים, טיפוס צוקים הוא הדבר בשבילך.
יום שישי. אני ונועם בר, צלמנו, אוספים את המדריך יותם ליד אבו-גוש, יעדנו ואדי קלט באיזור ירושלים, לשמורת עין פארה או עין פרת (שני שמות, אותו מקום). הדרך כוללת נסיעה על תוואי של דרך רומית עתיקה ואני תוהה אם גם הם בזמנם הפנוי נהגו לטפס על הצוקים הללו "בדרך הקצרה". כשנוף בראשיתי, מכותר בצוקים מלאי הדר, מתגלה דרך השמשות אנחנו יודעים שהגענו.
במרכזה השמורה יש שפך נחל, שבימי הקיץ האלו אי אפשר להבדיל בינו ובין שלולית. זה מקום אידאלי לטיפוס: יש כאן את מגוון המסלולים הכי רחב בארץ. זאת אומרת שיש מסלולים שגם אם אתה מתחיל, אתה תצליח לעבור אותם – עם ידיים מדממות ורגליים מלאות חתכים, אבל תצליח.
פעם בשנה מתקבצים בעין פרת המטפסים הטובים ביותר בארץ כדי להוכיח מי הוא הספיידרמן האמיתי, כך שאם אין לך תוכניות בין דצמבר לינואר אתה מוזמן להגיע.
לפני שמגיעים לאקשן, עוד טיפה רקע על הספורט המדהים הזה, כי סביר להניח שזה הסטוץ הראשון שלך איתו. יש הרבה יותר בטיפוס צוקים מעבר לטיפוס. אינספור סוגי קשרים וסוגי טיפוס שונים: אנחנו עשינו טיפוס מסורתי (תמיד הייתי חובב של הקלאסי), מה שאומר שהשתמשנו באבני עיגון בשביל לאבטח את המסלול. במילים פשוטות, המדריך טיפס ראשון וכל כמה מטרים תקע בסלע נקודות עגינה דרכן מעבירים את החבל. הכי פשוט שאפשר, אני כמספר שתיים מתחיל לטפס רק אחרי שהמדריך הגיע לראש הצוק, ותפקידי הוא לאסוף את "השאריות", כלומר להוציא את נקודות העגינה תוך כדי תנועה למעלה.
אקשן
מגיעים לנקודת הטיפוס, אני מרים ראש למעלה ומסתנוור. בלי משקפי שמש זה לא יעבוד פה. דרך משקפי השמש אפשר לראות את הקצה, 25, אולי 28 מטר מעלי, יותם אומר. די גבוה.
אנחנו מקבלים ציוד: קסדה, רתמה, ונעלי בלט. החבר'ה טוענים שאלו נעלי טיפוס, לא נעלי בלט. אבל זה נעלי בלט. שום דבר אחר לא לוחץ ככה. יותם אמר שזה כל העניין בנעל: שהיא תלחץ ותעוות את כף הרגל כך שתוכל לעמוד על קצות האצבעות בקלות. כמו נעלי בלט.
יותם מטפס ראשון, אני מאבטח אותו מלמטה והוא גומע את המסלול די מהר, כיאה לחיית טיפוס מנוסה. עכשיו תורי. המטרים הראשונים היו די קלים, כי היו לא מעט נקודות אחיזה. אמצע המסלול, אני אופטימי אבל אז המסלול מתחיל להתמנייק: שיפוע שלילי, חריץ גדול בסלע. אני נאבק למצוא נקודות אחיזה לרגליים ובינתיים אצבעות הידיים שלי מתחילות להלבין. השרירים שורפים – זה מתי שאתה יודע שאתה מטפס ברצינות.
למטה בשמורה מתקהלים כמה מטיילים ומחכים שיקרה משהו מעניין, למשל כתב mako שצונח למותו. לא נתתי להם את הסיפוק, הצלחתי למצוא נקודה בה אני יכול להניח את רגל ימין ובדחיפה החלטית ולאחריה מצטרפת רגל שמאל עברתי את המכשול ומשם הכול זרם ,הגעתי לפסגה.
אבל מה שעולה חייב לרדת. יותם קושר אותי ואני מוכן לגלוש מהמצוק. נשענים אחורה במלוא המשקל – זה החלק המרתיע, לשים נפשך לחלוטין בחבלים. הישענות אחורה, הרגליים דוחפות את הקיר ואתה מתחיל לשחרר לעצמך חבל, עוד טיפה ועוד טיפה ופשוט יורד לאורך המצוק. הגעתי למטה, הרגשת סיפוק מיידית. אחרי כמה שניות יותם הצטרף לשמחה. מקפלים ציוד ומוצאים מקום להכין לנו קפה בפינג'אן כיאה לסוף מסלול – שפני סלע אוגוסט 2009.
יש לציין שביחס לענפי ספורט אקסטרים אחרים שהתנסיתי בהם, מדובר בספורט זול יחסית ולכן אני יותר ממליץ לך לנסות אפילו פעם אחת ולהוכיח לעצמך ש:
א. אתה יכול ללבוש נעלי בלט ועדיין להרגיש גבר;
ב. אתה יכול להתמודד עם גובה;
ג. אתה יכול לעשות משהו ספורטיבי ומאתגר בשביל עצמך והוא לא כולל להיות בלם אחורי שבקושי זז, בכדורגל של שישי עם החברים.
תודה ליותם אורחאן מהמועדון האלפיני הישראלי, שקשר את כתבנו וזרק אותו מראש של הר.