השעה 20:00, הגובה 2,900 מטר. מרונג שארפה, בעלת הפנסיון, מתרוצצת בין המטבח לחדר ההסבה, מוסיפה עוד פחמים לתנור המאולתר, מכינה תה, מגישה עוגיות טיבטיות, קורנת ומסוקרנת. זו הפעם הראשונה שבה היא פוגשת תיירים שלא הגיעו לפנסיון שלה ברגל. ולא רק היא, כל תושבי הכפרים והנזירים בעמק המערבי של רכס האנפורנה פגשו בפעם הראשונה חבורה של "חייזרים עטויי שריון" (מפלסטיק, מפלסטיק), מגפיים וקסדות, הרוכבים בשבילים שבין כפר לכפר, מסיירים, מתעניינים, ומנהלים שיחות פילוסופיות מרתקות (לפחות עבורנו) עם התושבים ועם הנזירים במקדשים. הרגשת הראשוניות והתכונה הרבה סביב המשלחת הישראלית תלווה אותנו לאורך כל המסע המטורף הזה.
הרעיון למסע נולד במוחו האקסטרימי של אריק ברא"ז, מנכ"ל "אקסטריפ". אל תשאלו אותי איך, אבל הוא שמע שנפרצת דרך המתאימה לאופנועים ולג'יפים בנתיב ששימש במשך השנים כאחד מיעדי הטרקים היפים והמפורסמים ביותר בנפאל. לפני עשרים שנה חי אריק בנפאל כתרמילאי יותר מחצי שנה, וחרש ברגל כל מסלול וטרק אפשריים, ובשבילו היה המסע הזה גם מסע אחורה בזמן. עבורנו זה היה מסע אל מרומי רכס האנפורנה. הוא התקשר, ואני התייצבתי. 12 יום, כשחלק הארי שלהם מתבצע על אופנוע שטח. מה לעזאזל חשבתי?!
לארגן את המשלחת היה המשימה הקלה. גודלה המקסימלי של הקבוצה נקבע ל-18 נוסעים בלבד, וכל מי ששמע על המסע נלחם על מקומו. בין הנוסעים היו בעיקר אנשי עסקים, למשל אורי דיקשטיין, מנכ"ל ענני תקשורת; אלי דוד, מנכ"ל סובארו ישראל; עופר מריאש, מנכ"ל קרנות מרכנתיל; עופר פז, מנכ"ל ובעלי פז לוגיסטיקה; ד"ר מרטין גרוס, רופא שיניים; שריג צור, מנכ"ל חברת רדט; עמית לבנת, שהגיע במיוחד מניו יורק, עוסק בהיי-טק; ארז אבנר, לשעבר סמנכ"ל שיווק דפי זהב; גדי שפר, בעלים ומנכ"ל של עידן מחנאות; משעלי יובל, בעלי דפוס מגה פרינט, ואחרים. עשרה מאיתנו על אופנועים ושמונה בג'יפים, ששימשו גם כרכבי ליווי וציוד. המשימה היותר קשה הייתה לשכנע את הנפאלים שזה אפשרי. את האופנועים גייסנו מאנשים פרטיים, את הג'יפים קיבלנו אחרי מסעות שכנוע מפרכים.
גאולה, הו גאולה
נחתנו בקטמנדו, בירת ממלכת נפאל היושבת במרומי רכס ההימלאיה. עיר מלאת עניין, יופי, היסטוריה ואמנות, המשלבת מרקם נדיר של הינדואים עם בודהיזם טיבטי, המשתקף בכל מקדש ומנזר ובמאות טקסי פולחן הנערכים מדי יום. את הסיורים בעמק התחלנו בביקור ב"בודנט", הסטופה (מבנה דתי בודהיסטי טיבטי) הגדולה ביותר בעולם. זה היה ראש השנה של הקבוצה האתנית הנקראת שארפה, והאזור כולו לבש חג. שיירות רכבים עמוסות במאות כפריים, שהגיעו מרחבי הממלכה, נשים וגברים לבושים במיטב מחלצותיהם, מאות נזירים שערכו את טקסי החג.
מבודהיזם להינדואיזם. עברנו למקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל ובעמק קטמנדו - "פשופטינט", מקדש שמעבר להיותו מקום פולחן, משמש לשריפת גופות המתים. גם כאן ציפתה לנו חגיגה יוצאת דופן של קדושים הינדים המכונים "סהדו" (נזירים פרושים), שהגיעו מרחבי תת-היבשת לכבוד חג ה"שיבה רטרי", יום הולדתו של שיבה, אחד משלושת האלים החשובים בפנתיאון ההינדי. נכנסנו לסרהמסלה, אכסניית הקדושים, לפנינו עשרות טיפוסים עטורי רסטות ענקיות, צבועים בצבעים בכל גופם, לבושים בגלימות נזירים, וחלקם לא לבושים כלל (הסהדו העירומים מכונים "נאגות" - ומסמלים התנתקות מוחלטת מחיי החומר).
ברגעים אלה כל שניתן היה לעשות הוא לצבוט את עצמנו כדי לוודא שאנחנו לא בתוך הזיה פרועה, מנותקת לחלוטין מהמאה ה-21, מהעולם שלנו, עולם של היי-טק, תקשורת, בורסות שקמות ונופלות, ולהבין שבאותו כדור ישנם גם חיים אחרים.
אריק הסביר לנו שלא מדובר במשוגעים שהגיעו לסף השיגעון הקיצוני ביותר, אלא אנשים מהיישוב הנמצאים בשלב השלישי בחייהם, לאחר שלמדו, הקימו משפחה והשיאו את ילדיהם, ובחרו בחיפוש הדרך לגאולה, "מוקשה" בהינדית. כעת הם מבלים את חייהם בלימוד ההסתגפות, בהתנתקות מחיי החומר, והם נודדים כשכל רכושם הוא רק הבגד שלגופם וכלים למים ולאוכל. כך הם מצפים להביא את נשמתם לאושר המוחלט, לגאולה.
גאולה, הו גאולה. אנחנו חזרנו אל החומר, לעיר בקטפור הסמוכה לקטמנדו. עיר עתיקה ומשומרת, עשרות מבנים עתיקים ששימשו בעבר את מלכי עמק קטמנדו, מקדשים, שווקים וסמטאות ציוריות. לאחר ארוחת ערב טיבטית וריקודים מסורתיים שוטטנו באזור התרמילאי של קטמנדו, המכונה "טאמל". עשרות בתי הארחה, מסעדות, ברים ומוזיקה. ברחובות מסתובבים מאות מטיילים מרחבי העולם, שהגיעו לממלכה כדי לצאת לטרקים המפורסמים בעולם.
המומים מחוויות היומיים הקודמים טיפסנו בכביש פתלתל, היחיד המחבר את הבירה עם העולם החיצון, וגלשנו לעבר עמק נהר הטיסולי לראפטינג במי הנהר הקפואים.
טקסים במקדש
בסיום הראפטינג ציפתה לנו חוויה לא פחות הזויה: ביקור במקדש מאניקנדמה, הנמצא באזור המכונה גורקה, שממנו יצאו המלכים של השושלת הנוכחית בנפאל. זהו מקום שאליו כמעט כל נפאלי מגיע לפחות פעם בחייו - מקדש הבקשות והמשאלות מהאלה מניקאנדמה.
זה אלפי שנה נוהגים המקומיים להגיע למקדש לאחר הולדת ילדיהם, להקריב קורבן, להגיש מנחה ולבקש הגנה, הצלחה וביטחון לחיים. אלפי מקומיים מגיעים עם סלי מנחה ביד אחת וביד השנייה תרנגול, עז או כבשה, ועומדים בשקט ובסדר מופתי (המופר רק עלי-ידי קולות בעלי החיים) בתור האין-סופי לפני פתח המקדש. כל אחד בתורו מגיע לכוהן הגדול, המקבל את המנחה ומחזיר אותה מבורכת. מפתח המקדש עוברים אל ה"מוקד" שבו מקריבים את הקורבן לאלה. שוחט מקצועי משסף את גרונו של הקורבן, מתיז את דמו אל פסל האלה, ומחזיר את הקורבן המבורך אל המשפחה המבשלת אותו. העיניים לא מספיקות לעכל את המראות.
אנחנו ממשיכים בנסיעה אל פוקארה, ומתפנקים במלון מקסים על גדות אגם פיווה. הערב מוקדש לתדרוך מפורט על התנהלות ימי המסע הקרובים. חלוקה לצוותים, הסבר על מכשירי הקשר, נוהלי שיירה, נוהלי בטיחות והסברים על אופי הימים הקרובים, ובעיקר הכנה נפשית לקראת הלא נודע והלא צפוי.
06:30 בבוקר. השכמה, "בוקר טוב" ודפיקה על הדלת. בחלון אחד המחזות המדהימים שראיתי בחיי: שמיים כחולים, נטולי עננים, וחמשת רכסי האנפורנה מתנשאים ממש מעלינו, גאים ומלאי עוצמה. הרכסים נישאים לגבהים של 7,290 עד 8,091 מטר.
ארוחת בוקר מול הנוף, ומיד לאחריה אנחנו נרגשים כמו ילדים קטנים מהמפגש עם הכלים: עשרה אופנועים, ארבעה ג'יפים, צוות מקומי הכולל שני מכונאים, שני מדריכים, שני עוזרים, וארבעה נהגים מקומיים, בעלי הג'יפים, שייאלצו להיפרד מההגה לטובת הג'יפאים המנוסים שבינינו.
הרחבה לפני המלון כמרקחה. האופנוענים עורכים היכרות קצרה עם הכלים, מתלבשים ו"מתמגנים" בקסדות, במעילי שטח, במגינים ובמגפיים. הג'יפאים אורזים ומעמיסים מאות בקבוקי מים מינרליים. הכול כמעט מוכן, ואז קורה הבלתי צפוי (אך הצפוי מאוד, לפי הערכתו של אריק מאתמול). בעלי הג'יפים הנפאליים מתחרטים לפתע, מקבלים רגליים קרות. הכול נעצר. אפשר לחתוך בסכין את המתח באוויר.
אריק מנסה לנהל משא ומתן תקיף. זה לא עוזר. ואז הוא משנה אסטרטגיה ופונה ללבם של הנהגים. הוא מפאר את הרמה המקצועית של הג'יפאים שלנו, ואז הוא פונה לכיסם ונפרד מעוד 1,000 דולר, ותורם חזון עסקי לסיום: הוא לא שוכח להזכיר להם שהצלחת המסע תביא עוד מטיילים רבים לסוג כזה של חוויה. אנחנו עומדים מרחוק, מתאפקים שלא להפריע. סוף-סוף אנחנו מבחינים בחיבוקים ובלחיצות ידיים, ומבינים שזהו, אפשר לנשום. אנחנו יוצאים לדרך.
אושר מרוח על הפנים
בפעם הראשונה זה 24 שנים אני חוזר לרכוב על אופנוע שטח. בפעם האחרונה זה נגמר באשפוז של חודש בבית חולים ובצלקת גדולה במרכז המצח. הפעם לא עמדתי בפיתוי. להגיע עד להימלאיה, ולא לרכוב על אופנוע בפתיחה "היסטורית" של ציר חדש? - אין מצב! מתברר שזה כמו לרכוב על אופניים. לקח לי עשר דקות להתרגל לכך שאני שוב רוכב בשטח. ההתרגשות גדולה. המחזה של שיירת אופנועים וג'יפים מדוגללים ומשולטים שדוהרים בסמטאות פוקארה הפך לשיחת היום באזור.
הדרך מתפתלת מהעיירה פוקארה לעבר ההרים. אנחנו שועטים בכביש שיש לו סוף, וממנו נצא אל מרומי ההרים העצומים. טרסות האורז האדירות נראות כאילו יד אלוהים סידרה אותם כמדרגות בהר. הכפרים הופכים לקטנים יותר ויותר. הבתים הקטנטנים מתמזגים עם גוני החום של האדמה ושל הבוץ המשמש כחומר בנייה. עצירה ראשונה. עוד לפני הורדת הקסדה האושר של כולנו מרוח על הפנים.
מתקדמים אל עבר העיירה בני, ובה תחנת הדלק האחרונה. מישהו אמר "פסטיבל" ולא קיבל? אחד הכפרים חוגג באון חנוכת בית ספר חדש. מובן שאנחנו מצטרפים להילולה ויוצאים במחולות עם תושבי הכפר. חוזרים לשעוט. הכביש נגמר, ודרך העפר משמשת בעיקר את נהגי הפרדות ואת המקומיים, שבעבורם הליכה של שעות מכפר אחד למשנהו אינה לצורך ספורט ואיכות חיים, אלא דרך חיים.
הנוף שוב משתנה. העמקים הופכים לצרים ולעמוקים יותר. שבילי ההרים המובילים לכפרים והגשרים התלויים הופכים למסוכנים יותר ויותר. את ארוחת הצהריים אנחנו סועדים בבית הארחה מקומי, ליד נהר שוצף המוביל את מי הפשרת השלגים. אנחנו מתפרקים מהציוד הכבד, חולצים מגפיים, ומתפנקים בתבשילים מקומיים ובצוות מסביר פנים.
הדרך הופכת לקשה יותר ולצרה יותר. לעת ערב אנחנו מגיעים לכפר טאו פאני (שפירושו "חיים חמים"). מחנים את כלי הרכב ומתקדמים ברגל בתוך הכפר הקסום, לעבר בית ההארחה Tea House הנמצא בלב הכפר. הדרך שנפרצה מגיעה עד לפאתי הכפרים, כך שהאופי הכפרי לא נפגע. סמטאות צרות, בתי אבן, חנויות לממכר מוצרי מזון בסיסים.
התושבים מגיעים לראות את המשלחת מהמאדים, ועוזרים לנו לשאת את הציוד אל משכננו ללילה הקרוב. החדרים בסיסיים לגמרי, אבל אחרי יום עמוס ומתיש, מיטה ומים זורמים מספקים את כולנו. ההפתעה הגדולה נרמזה כבר בשם הכפר, ואנחנו מתפנקים במעיין חם, נקי ומרענן על שפת נהר הקליגאנדקי הגועש. המים החמים מרפאים את תלאות היום, אנחנו מתענגים על ארוחת ערב משובחת שהכינו לנו בעלי בית ההארחה, ובסיומה אריק מפתיע עם קפה שחור, עוגות תפוחים ושוקולד מהארץ.
במסעות פתיחת ציר מקובל להביא גיטרה, ואין מסע כזה בלי שירה בציבור בסוף כל יום מתיש. בכל מקום שאליו הגענו הפכה הלהקה הנודדת של הנפאלים והישראלים לשם דבר: אנחנו מלמדים אותם שירים בעברית, והם מלמדים אותנו שירים בנפאלית.
על גג העולם
בוקר חדש. ארוחת בוקר ליד המעיין החם והנוף עוצר הנשימה. השמיים הכחולים לא מאכזבים גם היום. מפלי מים מקירות המצוקים מימין ומשמאל. עצירה ראשונה אל מול מפל הנופל מאות מטרים, ואנחנו, כישראלים מיומנים, שולפים קפה ופינג'ן ומתפנקים עם קפה חם.
הדרך למעלה הופכת לצרה ולתלולה. תקלות ראשונות באופנועים. בולם שנשבר, אגזוז משוחרר. אבל צוות המכונאים מוצא פתרונות לכל תקלה. כל עכבה לטובה, ואנחנו מנצלים את העצירות לביקורים בכפרים לאורך הדרך. ממשיכים קדימה. מפלס המים בנחלים עולה כתוצאה מחום היום ומהפשרת השלגים, חציות הנחלים הופכות לעמוקות יותר ולרטובות יותר לאופנוענים. הכפר מרפה, בגובה 2,580 מטר, מקבל אותנו לארוחת צהריים, ועד שההזמנה שלנו תהיה מוכנה אנחנו מבלים בין סמטאות הכפר במסע מהיר של רכישות כובעי צמר וגרביים, כדי להפשיר מעט את הקור לאחר הטבילות במי הנהרות הקפואים.
ממרפה אל עבר העיירה גומסון. מזג האוויר מתחיל להתקרר, הרוח שורקת בעוצמה לאורך הקניונים, ואנחנו אל עבר קאגבאני ללינת הלילה. האופנועים מצליחים לעבור על הגשרים התלויים, בעוד הג'יפים מחפשים את דרכם לאורך ערוצי הנהרות ובתוכם. המשימה אינה פשוטה. המים לא רק קרים, אלא גם עמוקים, וניסיונות חציית הנחלים מחייבים אותנו לחלוץ נעליים, לדשדש במים, לחבר זה לזה ברצועות גרירה את הרכבים השקועים, תוך שאגות אימה מהכפור. סוף טוב הכול טוב, כולם נפגשים במלון הקטן והסימפטי של מרואג שרפה, מלון שנגרילה.
ולא, אין קשר לשנגרילה של בנגקוק או של הונג קונג. תשעה חדרים קטנים ונעימים. שירותים ומקלחת, ואפילו קצת מים חמים. המקופחים מסתפקים בדלי מים רותחים. פינוק טיבטי מהביל, ממרק ועד קינוחי הבית, ואנחנו - כהרגלנו בקודש - נותנים בראש בגיטרה ובשירה אל תוך הלילה.
אנחנו מעפילים אל מרומי מקדש מוקטינט. נפרדים מהצמחייה ועולים כמעט לפסגות ההרים, מדבר אלפיני, כפרים ומנזרים. האופנועים והרכבים נאנקים מחוסר החמצן באוויר, ואנחנו מרגישים על גג העולם.
אנחנו מחנים ומטפסים ברגל לגובה 4,000 מטר, לתצפית ולביקור במקדש של האלה מוקטינט. זאת הנקודה הגבוהה ביותר בנפאל שאליה ניתן להגיע עם כלי רכב. עד עכשיו נדרשו 15 ימי הליכה מתישים כדי להגיע למקדש מוקטינט. הודות לדרך החדשה, ניתן לעשות זאת בחמישה ימי מסע מרתקים בג'יפים ובאופנועים, ואנחנו הראשונים שמגיעים כך לאנפורנה, פסגת העולם.
ערב הפרידה שלנו מנפאל מוצא אותנו מותשים פיזית. חלקנו מדווחים על איברים שהושבתו לחלוטין, אני בטוח פרקתי אצבע מהפריטה האין-סופית בגיטרה, אבל אנחנו מאושרים. עשינו את זה. יצאנו אל הלא נודע, פתחנו ציר היסטורי, התמודדנו עם איתני הטבע ויכולנו להם, פגשנו אנשים שחייהם מלאי קשיים, אבל הם הצליחו להמיס אותנו בחום אנושי בסיסי, נטול אינטרסים. אני בטוח שהשירה שלנו עדיין מהדהדת אצל חלקם עד עכשיו
