ביום שישי האחרון הוזמנתי לחגוג לחבר יקר יום הולדת. זה קרה על גג ביתו בהרכב מצומצם, בעיקר חברי ילדות. אישתו אירגנה הכל, ממש עד הפרטים הקטנים. השכירה פופים שהלחות ניצחה אותם, מקרן לצפייה בסרט ששימש כמפגן אורקולי מרהיב, סושי כפתיח, שתייה מכל הגוונים ועוגות מפירות, או שגם פירות וגם עוגות. בשבילי המנה העיקרית הייתה החברים. מגיל נשיקה ראשונה אנחנו מכירים וככל שמתבגרים מאוד קשה עד בלתי אפשרי להיפגש כולם ביחד.
כל אחד מאיתנו נכנס למסלול חיים מאוד תובעני והאמת שאני במצב ה"קל" מבין כולם. כולנו נכנסנו לעשור השלישי בחיינו עם רצון לכבוש, אם לא את העולם, אז את חלקת האלוהים הקטנה שלנו. הלימודים שדורשים שעות ביום, העבודה שבאה איתנו הביתה, הזוגיות שרצינו וכמובן שמעכשיו הכל זה בשניים ולקינוח, הילדים עליהם כולם חולמים. כל אלה דורשים המון זמן ואנרגיות. רק לצורך המחשה באותו הערב אחד החברים רצה להגיד בירה "גינס" ויצא לו "אגיס".
"כשאני איתם אני מרגיש הכי שלם עם הפגמים שלי"
עם השנים שעברו נכנסתי ויצאתי ממספר רב של מסגרות. צבא, עבודות, תקופה בחו"ל, לימודים ועוד. הכרתי אנשים מדהימים בדרך אבל יש משהו חזק יותר בחברי הילדות. סוג של קסם לא מוסבר, כי הרי גם בינינו היו ויכוחים וריבים, תחרות ואגו, ניתוקים כאלה ואחרים במהלך החיים. אבל תמיד חזרנו לאותה הנקודה שבה היינו בפעם האחרונה. יש משהו שאולי הזמן אחראי עליו, שעשה אותנו מאוד מבינים אחד את השני, מאוד מכילים ומכירים את הפגמים של כל אחד מאיתנו. עד כדי כך שאני גאה בפגמים שלי ומרגיש הכי שלם שיש יחד איתם.
ברגע שהרגשתי שאנחנו פחות מתראים, בכל הזדמנות שכן הייתה פתחתי ואמרתי שנכון שכולנו עסוקים בחיים הפרטיים שלנו ונכון שאתם יותר עם הילדים והנשים. אבל אפשר למצוא שעתיים בשבוע או שבועיים כדי לשבת יחד אפילו בקפה עם אספרסו וסודה עם לימון. כולנו הסכמנו - ונפגשנו אחרי חודש בערך. ואז הבנתי שאין טעם לדבר על זה, כי זה טבעי שכל אחד יתפוס את הפינה שלו בחיים וכשיהיה נוח ניפגש. ואז הבנתי עוד דבר. הם נשואים פלוס ילד ואני עדיין לא. אולי גם לי זה יקרה אז עדיף לשתוק עכשיו.
אז נכון שאיתם זה אחרת ונכון שאין זמן, אנרגיה או סבלנות. אבל נכון גם שעם כל ההתחייבויות שנוספו לנו בחיים ועוד יתווספו, אם לא נתאמץ בשביל להיפגש, זה לא יקרה. אז כן, נצטרך לצאת מעצמנו כדי שנתוודע מדי פעם אחד עם השני. ולאחרונה אני מרגיש שגם אצלי פתאום יותר קשה. אבל כשאתה איתם, אתה שמח שהתאמצת. ממש כמו מקלחת בחורף, הכי קר להתפשט ולהיכנס, אבל כשאתה בפנים, אתה לא רוצה לצאת.