אשל נגד אשל
בפעם האחרונה שהאשל היה כל כך פופולארי, הסתובבו ברחובות אנשים עם שמות כמו יאצק ושרול, לבשו כובעי טמבל בצבע חאקי, סנדלים עם גרבי צמר, ועצרו בכל פינת רחוב כדי לעשות מעגל ריקודי עם. אבל אופנה הרי תמיד חוזרת, ובשבוע האחרון הפציע האשל שוב ובגדול. אמנם הפעם לא היה מדובר בסוג של מעדן חלב, אבל הסגנון היה מוכר: מוצר שהתחמם על אש גבוהה (טיפ למבשלים: יש לקצר את החצאית לפני ההגשה) ואז קורר במהירות על ידי גורמים מוסמכים (או אנשים שממש לא סבלו אותו במשרד). בתנובה קראו לזה פסטור, במשרד ראש הממשלה קוראים לזה בירור אצל היועץ המשפטי.
אבל היה גם אשל אחר השבוע: חדש, מוערך, רענן ומלא בטעמים עדינים של פסיפלורה-מלון. נדמה שאף פעם לא זכה מפקד חיל אוויר בישראל לכל כך הרבה תשומת לב על דבר שעוד לא עשה. אז נכון, מדובר בטייס מצטיין, עטור מדליות, קר רוח ומחושב. מצד שני, אמרו את כל זה פעם גם על דן חלוץ. בתוך כל זה גם חשוב לזכור שהמשקל שיהיה לאשל בהחלטה על התקיפה עצמה, אם וכאשר, יהיה קטן יותר מזה של ריס מלאכותי בבית האח הגדול. כל מה שנותר לנו לקוות הוא רק שברגע האמת, שלא כמו שלעיתים קורה למוצרי חלב, כל העסק לא יחמיץ.
אמא, שכחת לארוז לי את החייל
אנחנו אומרים לכם, פעם, לפני כל הקדמה הזו, היה הרבה יותר קל לשרת בצבא. אבל היום? זה נהיה סיפור מההפטרה. יוצאים לשטח, ואז בכל פעם מחדש צריך לעצור בצד ולהתחיל לבדוק: טאבלט? צ'ק, סמארטפון? צ'ק, GPS? צ'ק, הבורקס של אימא עם ביצה, פלפל וקצת חריף בצד? צ'ק (כפרה על האמא הזאת). זהו, אפשר לחזור לגבול. ואז פתאום מבינים: שוב שכחנו את החייל. בסך הכל הנחנו אותו בצד, להיטען ולצבור קצת כוחות, ואז השארנו אותו בכפר הפלסטיני. עכשיו רוצים להשעות אותנו, ובשביל מה? אי אפשר לעלות למת"ש? 300 שקלים וסגרנו פינה. תאמינו לנו, גם את הסכום הזה הוא לא שווה, אפילו waze אי אפשר להתקין עליו.
אין עבודה? יש חנייה
הנה משהו שתמיד סקרן אותנו, ואף פעם לא הצלחנו להבין עד הסוף: מה הטעם בהודעה של שבועיים מראש על שביתה מתוכננת, אם המגעים כדי למנוע אותה מתחילים בחמישה לשש בבוקר? לא סיפרו לכם שמחסור בשינה פוגע בתפקוד המוח? חבל, עד שהעלתם לעצמכם שוב את המשכורת, תצטרכו לבזבז אותה על נוירולוג? בכלל, לנו זה כבר לא כל כך מפריע. אין עבודה? נאכל קצת פחות לחם, שדה התעופה מושבת? תמיד אפשר לשחות. מה שחשוב באמת הוא שסוף סוף אפשר לחנות בשקט. טוב נו, לפחות עד שיבואו לעקל לנו את הרכב.
אמריקאים נהנים יותר
אפשר לומר הרבה דברים על האמריקאים, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: יודעים לעשות שם שמח. השבוע הם שוב הוכיחו את זה עם חגיגה ענקית במשחק הסופרבול. מה לא היה שם? פרסומות בתקציב של F-35, הופעה אינטראקטיבית של מדונה ולקינוח, חבורה של משאיות סמי טריילר עם קסדות, שכיסחו זו לזו את הצורה. בסוף כולם יצאו מרוצים: המנתח הפלסטי של מלכת הפופ, האוהדים של ניו יורק וגם אנחנו. סוף סוף מצאנו את הספה בצבע ביקיני, שתתאים לנו בול לסלון.
תעירו את היונה, השלום בדרך
לפעמים כל מה שצריך בחיים הוא קצת פרופורציות. אם הייתם שואלים את אוהדי בית"ר לפני שבוע מהו הדבר שהכי מפחיד אותם, התשובה הייתה ככל הנראה זהבה גלאון. במקום השני היה מגיע, מן הסתם, החשש לבלות את העונה הבאה בליגה הלאומית. אבל אחרי שבוע שבו שתי קבוצות מהמגזר הערבי עשו מסבחה מהכבוד הירושלמי, פתאום כל היתר נראה לא חשוב. עכשיו כבר לא משנה אם חנין זועבי תשחק בעמדת החלוץ, אם אחמד טיבי יטוס באגף או אם סלים טועמה ייבחר לקפטן. אם אי אפשר לנצח אותם, אולי תצרפו אותם, ואז הכל יסתדר: וגר זאב עם כבש, ומהרן ראדי עם בן שושן, ויבוא שלום עלינו ועל כל ישראל.
אני מכריז עליכם בעל ובלוני חמצן
השבוע ביקשנו את עזרת הציבור באיתורה של כלה מיוחדת במינה. תשובות חד משמעיות לא הצלחנו לקבל, אך מנגד חווינו הארה, שגרמה לנו לחשוב מחדש על כל מוסד הנישואים. פעם אמרו שחתונה יש רק פעם אחת בחיים, אבל את זה לקחנו כבר מזמן בעירבון מוגבל. השבוע הבנו שבאמת לא כל כך נורא לחזור על העניין כמה פעמים נוספות. נכון, קצת כאב ראש עם כל הסידורים האלה, וההזמנות והצ'קים וסימני הליפסטיק שלא ירדו לעולם – אבל כל הטירחה הזו משתלמת בסוף. כי בלילה, כשכל העשן מתפזר, המוזיקה כבה והקמצנים נעלמים, נשארים בסוף רק הגבר וכריות האוויר שלו. ובינינו, מה כבר צריך יותר מזה?