צעצוע של סיפור
בחירת קריירה בעולם המודרני הפכה עם השנים למשימה קשה במיוחד, כמעט בלתי אפשרי. פעם הכל היה פשוט יותר: רציתם לחיות בעושר? בחרתם בעריכת דין, מעמד? הלכתם לרפואה, תיירות שבדיות? הצטרפתם לקיבוץ. אלא שהעולם הישן המתוסס לו, מותיר אחריו שוק מוצף בפרקליטים חסרי עבודה, מתמחים שישנו בפעם האחרונה בראש השנה וצרפתיות שרופות בחופי אילת. את מקומם של אלה תפסו הטוי בויס: סוג של אביזרי מיטה שריריים, נטולי שיער גוף ובעלי יכולת ורבאלית של שבלול מצוי. רק בשבוע האחרון זכינו לראות אחד מהם מתרוצץ בעליצות של פודל על סטרואידים סביב פריס הילטון בחופי הוואי, ואחר נקשר ברצועה קצרה למחשוף של שרון סטון במהלך אירוע אפנה במילאנו. הייתם מצפים שנצא בתוקף נגד תופעת ה"תהיה יפה ותשתוק" החדשה, אבל האמת היא שמה שבאמת מבאס הוא שאותנו אף קוגרית הוליוודית לא רוצה לאמץ.
הסיפור הזה של הגורל וחוש האירוניה המפותח שלו הרי היה יכול להיות מצחיק, אם הוא לא היה כל כך עצוב. לא, לא הקושי הנפשי הקשה של להיות הצעצוע הלילי של ג'ניפר לופז או שעשוע אחר הצהריים של מדונה הוא הבעיה - עם זה היינו מצליחים לחיות. העצב כאן הוא שבסופו של יום גם אנחנו צעצועים במשחק של איש עשיר אחר. אמנם מסוקסים הרבה פחות ומאותגרים פוטוגנית, אבל עדיין משרתים את רצונו של מישהו בבידור מהיר. ההבדל הוא שהמריונטות של העשירות לפחות יוצאים מזה עם כמה תמונות טובות בעיתון, ביקוש בשוק צעצועי הקוגריות יד שניה ועדות ממקור ראשון על אותנטיות הישבן של ג'ניפר לופז. במשחק שלנו זה מסתכם בעיקר בסגירת מקומות עבודה, צמצום תקנים והידיעה שהימים היפים של שרירי הבטן שלנו כבר מזמן מאחורינו.
פוחת הדור
רמז נוסף לכך שהדור הבא יעדיף ככל הנראה להקדיש את זמנו לטיפוח שרירי המפשעה על פני התפתחות קוגניטיבית, קיבלנו השבוע עם חשיפת השפל חסר התקדים במספר הנרשמים לבחינה הפסיכומטרית. מן הנתונים עולה כי הצניחה בשיעור 25% (בהשוואה למועד המקביל אשתקד) נובעת מרתיעה מהמתכונת החדשה של הבחינה, שתכלול לראשונה גם מטלת כתיבה. ניתן היה לחשוב שמי שעומדים להקדיש את שנותיהם הבאות לכתיבת סמינריונים ועבודות מחקר, לא באמת אמורים להתרגש מכתיבה של פסקה בת 300 מילים. אלא שכאן נפגם האלמנט החשוב ביותר שנלמד במערכת החינוך - אפקט האן דן דינו: 4 תשובות לכל שאלה, סבירות גבוהה לנחש נכון לפחות חצי מהן, וה"עובר" כבר ממש מעבר לפינה. לכתוב? השגעתם? זה גרוע כמעט כמו לחשוב.
תפתח חלון
אם זה היה תלוי בנו, היינו שמחים להעניק לכם סיקור מאוזן של מערכת הבחירות האמריקאית. באמת, אין לנו אינטרס בסיפור הזה. הבעיה היא שצד אחד, זה שמתעקש להתעסק בנאומים, הבטחות בחירות והוצאת אצבע משולשת מאחורי הגב בכל פעם שהוא מדבר על קווים אדומים - פשוט הרבה פחות מעניין. קחו לדוגמא את השבוע האחרון, בו נקלעה אשתו של מיט רומני, אן, לתקלה מסוכנת במהלך טיסה. עשן שעלה כתוצאה מקצר במערכת החשמל, מילא את המטוס ואילץ את הטייס לנחות ולפנות את הנוסעים. בתגובה טען רומני שהבעיה האמיתית במטוסים היא העובדה שהחלונות לא נפתחים, ולכן אין לאן לברוח במקרה של סכנה. אז זהו מיט, שלא רק באוויר החלונות לא נפתחים, גם אצלנו במערכת אין לאן לברוח, ואחרי ציטוטים כאלה מה זה בא לנו לקפוץ.
ירוק חולה
חייבים להודות, יש משהו מעורר השראה באופן שבו מתמודדת המערכת במכבי חיפה עם משבר פתיחת העונה. נקודה אחת מתוך 12 אפשריות שווה בדרך כלל בכדורגל שלנו לישיבות חירום, ראיונות עלומי שם עם שחקנים מתוסכלים והצהרות מעוררות אימה על "גיבוי מההנהלה". בחיפה מצליחים בשלב זה להכיל את ההיסטריה ולמנוע מהתלתלים על הראש של עטר להיצבע בלבן. אם היינו נאיביים, היינו בטח אומרים שזה סימן לכך שמשהו השתנה אצלנו, שלמדנו לתת צ'אנס לפרויקטים ארוכי טווח, כבוד לאגדות עבר ולהבין שמדי פעם יכולות להגיע גם תקופות טובות פחות. אבל בגלל שאנחנו זוכרים היטב מה היה גורלם של אבי נמני, אלי אוחנה ומוטי איווניר, כדאי לעטר לנצח ומהר. כי אם הוא חושב שפיטורים לפני חנוכה זה באסה, חכו שיקבל הצעה לפרשן ליד בוני גינצבורג.
הנסיכה הזקנה
זהו, אי אפשר לברוח מהעניין הזה יותר: הזדקנו. יכולנו לעלות על זה דרך כאבי הגב התכופים או האנחות הגריאטריות שאנחנו פולטים מדי כמה דקות, אבל השבוע, כשמלאו 25 שנים לצאת "הנסיכה הקסומה", זה באמת הכה בנו. רבע מאה חלפה מאז חטף המפרדינק את הנסיכה באטרקאפ, מאז מבצע ההצלה שכלל מתחזה לפיראט, ענק עם לב זהב וספרדי עם קאץ' פרייז אולטימטיבי. היינו מזהירים אתכם מטיולים ב"יער הגנבים", מספרים על חשיבותה של אהבת אמת ומעבירים לכם קורס מזורז בהחייאה עם מפוח – אבל אין לנו זמן. הנכד הנודניק חולה, וסינג'רו אותנו לקרוא לו את "דמדומים".