א.כשתקראו את המילים האלה אני אהיה רחוק מכאן, באקוודור. אנחנו נוסעים (מבחינתכם זה כבר "נסענו") לחודשיים וחצי, לחיות קצת בג'ונגל. זה בטח יהיה כיף גדול, ואני אכתוב משם את עשרת הטורים הבאים פלוס-מינוס. מקווה שזה יעשה גם לכם חשק לקחת חופשה ללא תשלום ולהתרחק קצת. ואם לא אז לא.
בכל מקרה, המרחק הזה מאפשר לי לספר לכם את הסיפור הבא. אילו הייתי פה אולי לא היה לי אומץ.
מלבד הטור הזה יש לי עוד אחד, שבמסגרתו אני מבקר בכל שבוע באירוע יחצני כזה או אחר, פה ושם נהנה אבל בדרך כלל סובל מרה. יש כאלה שמעדיפים לקרוא אותי שם, יש כאלה שמעדיפים לקרוא אותי פה, יש הטוענים ששני הטורים משלימים זה את זה, ויש הטוענים שהם סותרים - אני באמת לא צד בדיון הזה.
למעשה, אפשר לומר שאני סוג של כתב רכילות. אני כותב "סוג של" רק בשביל לייפות או לרכך, ולו במעט, את התואר המפוקפק הזה. כתבי רכילות אוהבים לומר על עצמם שהם כתבי חברה. לא אני.
ב.בקיצור, לפני כמה שבועות ביקרתי באחד האירועים היותר מסריחים שהייתי בהם, בלי להזכיר מקומות ושמות. היו שם כל מיני חצי מפורסמים, כל מיני דוגמניות, אנשי טלוויזיה ואנשי עסקים מדרג נמוך. היו גם הרבה צלמים וכתבי רכילות.
היה ערב של כלום. אני עמדתי ליד הבר, שתיתי אותו ושנאתי את כולם. לקראת אמצע הערב הגיע צוות צילום של חדשות ערוץ 2 שעקב אחרי איזו בחורה יפה שנראה היה עליה שהיא מרגישה ממש בבית באירועים מהסוג הזה - הרבה היי, הרבה מאמי ומותק, הרבה נשיקות באוויר בכיוון של הלחי, הרבה "את נראית נהדר". בלי לברר או משהו, הסקתי מיד שמכינים פה איזו כתבת רכילות מהז'אנר המאוס ביותר על המירוץ לצמרת של אותה בחורה; כתבתי את זה במידה סבירה של ציניות ושל רשעות. לא רציתי לפגוע, אבל גם לא רציתי לא לפגוע. פשוט לא ייחסתי לזה חשיבות ולא הקדשתי לזה מחשבה. אני משתדל לא לייחס חשיבות ולא להקדיש מחשבות לאירועים האלה ולאנשים שאני רואה בהם. כל מה שמעניין אותי זה לבוא, ללכת ולתת את הקטע שלי. זה מה שעשיתי, ושכחתי מכל העניין עוד לפני שהדלת נסגרה מאחוריי בדרך החוצה. פיתחתי יכולת, די מרשימה האמת, של הדחקה בריל-טיים. אני שוכח את האירועים האלה תוך כדי שהם מתרחשים.
ג.כמה ימים אחר כך קיבלתי טלפון. מתברר שהכתבה - שאותה לא ראיתי, כמובן - לא הייתה על שום מירוץ לצמרת ושום נעליים. הסיפור היה שונה לגמרי, אבל מה-זה לגמרי. מתברר שלבחורה היה איזה מצב בריאותי שאתם לא רוצים לדעת עליו, ולפני שנכנסה לאיזה הליך עשו עליה כתבה במטרה להעלות את המודעות, משהו בסגנון הזה. פדיחה. ולא סתם פדיחה, במהלך השיחה הרגשתי איך אני מתכווץ ומתכווץ. לא עושים דבר כזה.
עכשיו, אתם יודעים שאני שמאלני ושבשבילי להכות על חטא זה קל יותר מלהכין כוס קפה ורק מעט יותר קשה מלנשום. זה כל-כך קל לי, להכות על חטא, שזה אפילו כבר לא מזכך. זה לא העניין, מה גם שהתנצלתי די. העניין לטעמי הוא גם לא חוסר המקצועיות הבסיסי שגיליתי בלהיות עיתונאי, כלומר לשאול, לברר, להתעניין, לבקש תגובה. הרי זה חלק גדול מהשטיק שלי באירועים האלה: לא להתעניין, לא לברר, להיות זבוב על הקיר, או יותר נכון זבוב על הבר.
לא, אני חושב שהעניין הוא אחר. בשנותיי הרבות בעיתונות הכתובה ראיתי והכרתי לא מעט כתבי וכתבות רכילות, ותמיד אמרתי שלי זה לא יקרה. קשה להגדיר מה זה ה"זה" הזה שאמרתי שלא יקרה לי, אבל הנה - זה קרה גם לי.
אחרי כמה חודשים בג'וב הזה אתה משתנה, ולא לטובה. כשאני אומר שאני משתנה אני מתכוון לשינוי שמתרחש רק במסגרת הרכילאות עצמה. אתה נהיה אטום ואדיש, בהתחלה אטום ואדיש כלפי אלה שנמצאים באירועים אבל איתרע מזלם והם לא מפורסמים - אתה בכלל לא רואה אותם, הם אוויר, אבל לא אוויר צלול של פסגת הר, יותר אוויר של אזור התעשייה של חיפה. הם מפריעים לך, הם נראים לך טיפשים ומעצבנים, רודפי מפורסמים, אתה מביט בהם מביטים במפורסמים, נוהים אחריהם, וקצת נגעל. מתחת לאנשים האלה אפשר למצוא את האנשים שרוצים להיות מפורסמים - אלה הרבה יותר גרועים מהמפורסמים. יש דבר יותר גרוע מתולעת בתפוח, כמו שאומרים, וזה חצי תולעת בחצי תפוח. העניין הוא שגם אתה, בעצם, הפכת לחצי תולעת. פשוט לא שמת לב מרוב כל האלכוהול והפינגר-פוד.
אשר למפורסמים עצמם, גם אליהם אתה נהיה אדיש אחרי כמה זמן (זו האופציה הטובה - הגרועה יותר היא שאתה מתחיל להעריץ אותם, והכי גרועה היא שאתה חושב שאתה כמוהם). עבורי הם לא הרבה יותר מרגשים מרשימת קניות בסופר: אתה עובר בין המדפים, ממלא את העגלה ועושה וי: כדורגלן, פליט ריאליטי, טייקון עסקים, פוליטיקאי בכיר, זמר מצליח. יאללה, לקופה.
יש מפורסמים שהם מה שנקרא אושיות. אלה תמיד נראים לי כמו המסטיקים שאתה דוחף לעגלה ברגע האחרון, כשאתה כבר עומד בתור.
אתה רואה את הזיוף, את השופוני, אבל אחרי כמה זמן זה כבר מפסיק להיראות לך כמו זיוף. התרגלת.
ד.אתה יכול להתחיל להרגיש תחושה מזויפת של כוח. מזמינים אותך למקומות, מדברים אליך יפה, מציעים לך מתנות ומנשקים אותך על הלחי. אתה אוכל מאותה הצלחת של הסלבריטי. לאט-לאט אתה מתרגל גם לזה, מתחיל לחשוב על עצמך כעל חלק בלתי נפרד מהאירוע. לאט-לאט אתה יכול להתחיל לחשוב שגם אתה, בעצם, אולי קצת מפורסם.
זה הכי גרוע, ולמזלי זה עוד לא קרה לי. אני מבין שזה לא אני שהם רוצים שם, שאם לא הייתי היה מישהו אחר עם השם שלו על ההזמנה, מישהו אחר שהיה מקבל את אותו היחס ואת אותן הנשיקות על הלחי. זה הכי גרוע: כתבי רכילות שמתחילים לחשוב שהם עצמם מושא לרכילות, שחושבים שהם חורצים גורלות או משהו רק מפני שמישהו רוצה, או לא רוצה, שהם יכתבו עליו משהו. אתה מתחיל לחשוב שאתה מיוחד.
ה. בגדול, אתה לא יכול לנצח. גם אם אתה טיפוס חיובי, סימפטי ואוהב אדם באופן כללי, כמוני, בסופו של דבר גם אתה עוד לבנה בחומה. וככה, מבלי לשים לב, אתה מתחיל לשנוא. בהתחלה את האירועים, אחר כך את האנשים, אתה פשוט מפסיק לראות, אתה נאטם, אתה חושב שהעבודה שלך היא להיות אנטיפת וציני, ולאט-לאט אתה נהיה כזה בעצמך.
ואז אתה מתחיל לפגוע באנשים. בלי כוונה, זה נכון, אבל לא נראה שזה מנחם מישהו. אני כותב בעיתונים משהו כמו 16 שנה, ועד עכשיו זה קרה לי רק פעמיים. בפעם הראשונה, לפני 14 שנה, חשבתי שאני מת, רציתי להתפטר. הפעם לא חשבתי שאני מת ולא עלה על דעתי להתפטר, אבל לקחתי את זה די קשה, כמו סימן משמיים או משהו כזה, משהו שאומר לי: די, תפסיק.
ו.טוב שאני נוסע, לברוח קצת מהמטחנה הזו, לא להיות באף אירוע למשך חודשיים וחצי ולא לפגוע באף אחד, גם אם בטעות, זה כנראה אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות לי. במקום להכות על עוד חטא, עדיף לא לחטוא וזהו. כשאחזור אהיה כתב רכילות טוב יותר ואדם טוב יותר, אני מבטיח.**
הרהור
אתם יודעים שאני שמאלני ולהכות על חטא קל לי יותר מלהכין כוס קפה ורק מעט יותר קשה מלנשום
