א.
אומרים שאין כמו בבית. זה נכון, אבל כמו הרבה אמירות נכונות גם זו ריקה למדי; הרי שום מקום הוא לא כמו שום מקום אחר, והבית - ומהו הבית אם לא עוד מקום - אינו שונה. אין כמוהו, אבל מה זה אומר בדיוק?
אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא, אומרים שהבית הוא איפה שאתה מניח את כובעך, אומרים ואומרים ואומרים, אבל כמי שהלך וחזר כבר כמה פעמים, ומי ייתן ואלך ואחזור עוד הרבה פעמים גם בעתיד, אני יודע: הבית הוא המקום שבו אתה נאלץ לחשוב על כסף. הבית הוא איפה שהמינוס נמצא. הבית הוא המקום שבו טכנאי מזגנים לוקח 800 שקלים על חצי שעה עבודה, על אף שבטלפון אמר שזה יעלה 250, רוצה רק מזומן בלי מע"מ, וכשאתה מתעקש על קבלה עוד צועק עליך: מה, אתה לא חי בארץ?
טכנאי המזגנים הנ"ל היה פחות או יותר האדם הראשון מחוץ לחוג המשפחה שדיברתי איתו מאז הנחיתה. מה עם תעודת אחריות, שאלתי. זו האחריות שלי, השיב והצביע על הכיפה לראשו. מצטער, אמרתי לו, זה לא מספיק טוב בשבילי, אני מעדיף התחייבות בכתב. הטכנאי סינן קללה, אבל לא שכח לנשק את המזוזה.
ב.
הבטחתי לכם ולעצמי לא לשקוע במרה שחורה ולבוסס בתוגת האיש השב, ואני עומד בזה בכבוד, פחות או יותר. מה שעוזר לי יותר מהכול בלרכך את הלם השיבה זה הבחורות. הן כל-כך יפות, לעזאזל. האקוודוריאניות אולי חביבות יותר, מנומסות יותר וקולניות פחות, אבל בינינו - די מכוערות. יצורים גוצים בצורת ריבוע. זה לא כל-כך מפריע לך כשאתה שם, כי ההרים נישאים, הנהרות שוצפים, העצים צומחים, האוויר נקי, הפרפרים עפים בשלל צבעים והתוכים קוראים בשלל קולות. הכול כל-כך ירוק וזורם ויפה ורגוע מסביב, עד שפחות אכפת לך מהבחורות; תמיד יש על מה להסתכל, תמיד יש ממה להתפעל, תמיד יש במה להתנחם.
כאן הכול הפוך: הנוף (לפחות זה האורבני) מכוער, צהוב, אפור, נמוך, צפוף, הביל, עצבני, רועש ומתקלף, כך שהבחורות הן הדבר היחיד שאיך שהוא מספק לעיניים ולנשמה סוג של נחמה. הן ממלאות את הרחובות בשמלות צמודות ודקות שעושות לי תמיד מחשבות מתוקות. פטמות זקורות, פס של תחתונים, כתם זיעה בין שני ישבנים, קרס של חזייה, סימן של חיסון, קעקוע של פרפר על כתף שמאל, ירכיים שזופות, שוקיים מושלמות, נעלי עקב דקות, קרסוליים עדינים, הולכות לים, חוזרות מהים, שותות אייס קפה, שולחות מסרונים - מי צריך הרים, אני שואל את עצמי, מה כבר אפשר לפנטז על פרפרים ולמי אכפת שהאספלט מבעבע כמו מרק קדמוני מהגיהינום.
אני לא יודע אם הבחורות שלנו הן הכי יפות בעולם, יש עוד המון מהעולם שטרם ראיתי, אבל בשבילי - בשביל העולם הקטן שלי - הן בהחלט יפות מספיק.
ליידיז, אני מסיר בפניכן כובע דמיוני. אין לכן מושג כמה אתן עוזרות לי להתאקלם. בלעדיכן הייתי שוקע ודאי במרה שחורה משחור.
ג.
מאז שחזרתי הטלפון לא מפסיק לצלצל, ואני לא מדבר רק על הבנק. כל הזמן מתקשרים אליי מתוכניות רדיו וטלוויזיה, אולי אבוא לדבר על הא, אולי אסכים לפטפט על דא. שלשום התקשרו מתוכנית טלוויזיה פופולרית אחת, רצו לעשות אייטם על עשרים שנה לפרק הראשון של סיינפלד. מה אתה חושב על זה, שאלה התחקירנית. סדרה די מצחיקה, עניתי, אבל אף פעם לא אהבתי אותה: אין בי חיבה רבה, וכבוד אין בי כלל וכלל, כלפי הכלום והעיסוק בכלום. חבל מאוד, אמרה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא בעד. תזרקי אבן, אמרתי לה, ותפגעי בשלושים מעריצים שנשבעים בשמו של קריימר. תודה לך, ושלום.
לא הספקתי לנתק, ותחקירנית מתוכנית רדיו מוכרת כבר הייתה על הקו. אנחנו רוצים לעשות אייטם על הסדרה הזו, "מחוברות", אמרה. מה דעתך עליה, שאלה. מי שרוצה לחשוף את נשמתה בטלוויזיה ולפטפט את עצמה לדעת, אמרתי לה, שיהיה לה לבריאות - כשלעצמי הייתי מעדיף שיגררו אותי עירום על כביש שש משערות בית השחי, אבל אם יש מישהו או מישהי שכל חפצו או חפצה הוא לתעד את חייו או חייה הקטנים, לי אין שום בעיה עם זה. להפך, אמרתי, כמו כל אדם בריא בנפשו גם אני אוהב להציץ לחיים של אחרים. זה עוזר לי להבין שגם שלי די מעניינים. חבל מאוד, ענתה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא נגד. תזרקי עטיפה של ארטיק, אמרתי לה, ותפגעי בארבעים מבקרי תרבות שישמחו ללהג על הנמיכות ועל העליבות שבחשיפה העצמית. תודה לך, ושלום.
רגע, אמרתי לתחקירנית רגע לפני שניתקה, למה לא תבקשו ממני לדבר על דברים רציניים, דברים אמיתיים שקורים במציאות, למה לדבר רק על דברים שיש בטלוויזיה? מה עם הגזענות כלפי הציבור הערבי במדינה, למשל, או על האלימות ברחובות או על המע"מ על הירקות - למה לא תדברו איתי על זה? דממה צוננת עמדה בצד השני של הקו. היא לא הייתה צריכה לומר לי שבשביל עניינים רציניים יותר הם מעדיפים לפנות לאנשים רציניים יותר.
לא נעלבתי או משהו. צריך הרבה יותר מתחקירניות בשביל להעליב אותי, וממילא אני לא מבין שום דבר בנושא המע"מ על הירקות.
כך שעולם כמנהגו נוהג, פחות או יותר: אני רוצה לדבר על הדברים שאף אחד לא רוצה לדבר איתי עליהם.
ד.
עוד סוף-שבוע של אלימות עומד בפתח. בשבוע שעבר נהרגו שלושה בדקירות וביריות, אחרים נפצעו בקטטות המוניות, וחרדים בירושלים זרקו חיתולים צואים על שוטרים וקראו להם "נאצים". תדע כל אם חרדית שצואת ילדיה לא לשווא הופרשה. הכול למטרה טובה: שלחילוני לא תהיה חניה. אפילו שאם חושבים על זה עוד רגע אפשר לראות שסגירת חניונים בשבת רק מובילה לעוד חילול שבת, לא? כי אם החניון סגור צריך להמשיך ולהסתובב עד שמוצאים מקום, וכל זה על חשבון הזמן שיכול היה החילוני לשבת בבית כנסת. וזה עוד בלי לדבר על משפחות הפשע.
מה צופן עבורנו בחובו סוף-השבוע שמתחיל היום? כמה ימותו, כמה ייפצעו, כמה יידרסו, כמה יירו וכמה יידקרו. לו אני מנכ"ל מפעל הפיס הייתי יוצא לציבור עם סט חדש של הימורים לכל סוף-שבוע: לוטו מוות. הרבה יותר מעניין מכדורגל, לא? סמן בטופס את מספר הגוויות, המר על סך הליטרים של דם שיישפכו בכל סופ"ש, נחש כמה נשים יוכו על-ידי בעליהן, כמה הולכי רגל יימעכו על-ידי רכבי שטח, כמה תאונות שרשרת יתרחשו, ומי יודע - אולי תזכה במשהו. הטוטו הרי מקדם את הספורט בישראל, ומה ספורט ישראלי יותר מאלימות חסרת סיבה? כולנו גלדיאטורים בזירה, אז למה שלא נעשה מזה כסף לפחות?
כן, אני יודע מה אתם חושבים: כל מניאק עם ג'יפ יכול להשפיע על תוצאות ההגרלה, הוא רק צריך לשתות ולהיכנס לאוטו; כל אחד יכול לגעת כאילו בטעות בבחורה הלא נכונה בתור למגלשת המים באשקלונה ולשנות את מאזן הדמים; כל אחד יכול לתת כאפה לאישה ולשפר את סיכויי הזכייה שלו.
אבל אתם יודעים מה, זו בדיוק הבעיה איתנו הישראלים: אנחנו לא סומכים על היושרה של ישראלים אחרים, תמיד חושבים שמישהו מנסה לתחמן, תמיד מחפשים את הקומבינה. אולי מספיק עם זה? אולי נתחיל להאמין זה לזה? מה, בן אדם כבר לא יכול לדקור את חברו בלי סיבה? תמיד צריך להיות איזשהו מניע בשביל לנהוג בלי רישיון ולדרוס ילדה קטנה?
בכספי הרווח יכול מפעל הפיס להקים בתי חולים ומרפאות ולהעלות על הכבישים כמה אמבולנסים חדשים, או לחלופין לחלק סכינים קפיציות לבני הנוער. בינינו, כמה מתנ"סים כבר צריך? **
הרהור
לו אני מפעל הפיס הייתי יוצא עם הימורי סוף-שבוע - לוטו מוות; סמן את מספר הגוויות שייערמו עד יום ראשון
