למה אין לו פה? רבות הפרשנויות שניתנו לבחירה הזו של יוצרו, סקוט אדאמס, אני תמיד חשבתי שזה משהו שרומז לשלושת הקופים המפורסמים, אבל רק לאחרונה למדתי את הסיבה: לאדאמס עצמו הייתה איזו בעיה בשרירי הגרון שמנעה ממנו את היכולת לדבר, או לפחות להשלים משפט. משהו כמו שלושים שנה שהוא דיבר רק בקושי. לפני כשלוש שנים הוא עבר תהליך רפואי שסידר את העניין. בערך באותה תקופה, אגב, התרחב דילברט לסרטוני אנימציה קצרים. בהם הוא כבר פותח פה של ממש. בבלוג שלו תיאר אדאמס את החיים בלי קול; צ'מעו, זה בכלל לא קל.
ב. בעשרים השנים שהוא פה - 7,219 רצועות דילברט ראו אור נכון לשעת כתיבת שורות אלה והודפסו ביותר מאלפיים עיתונים ב-70 ארצות - הפך דילברט (מלבד למכונת מזומנים מטורפת, מעין בובת ברבי לשכיר האפור הכוללת מגוון עצום של מרצ'נדייזינג) לאחד הדוברים, אולי אפילו המעצבים, של רוח התקופה, והתקופה היא תאגידית, ביורוקרטית, אטומה, אחידה, גלובלית, לא אישית.
כמו רבים מאתנו, הוא מכלה את חייו כלוא בקיוביקל שלו, מחכה לקידום שלא מגיע (לאחרונה אף פוטר, והוחזר לעבודתו תמורת הרבה פחות כסף), נרמס תחת מגפיו של בוס אידיוט ומרושע שלא מבין כלום ושאכפת לו עוד פחות, חולק קפה גרוע עם אנשים שהוא בז להם מפני שזה יותר קל מאשר להכיר בעובדה שהם בדיוק כמוהו: אנשים עובדים, חוליה אנונימית בשרשרת הייצור של מה שזה לא יהיה (ואכן, אין לנו מושג מה עושה דילברט, מהנדס של מה הוא, או מה מייצרת החברה שהוא עובד בה), בורג שניתן להחליף בלי שאף אחד ירגיש.הוא יושב בישיבות ארוכות וחסרות טעם שנמהלות אל תוך ישיבות ארוכות וחסרות טעם אחרות, מצגות משעממות עוברות מול פניו, הזמן היחיד שהוא מכיר זה זמן מבוזבז. אלה חיים שאף אחד לא חלם עליהם כשהיה ילד, ועדיין כל-כך הרבה אנשים חיים ככה.
העולם של דילברט הוא עולם עצוב וכפוי טובה. באחת הרצועות האחרונות, לפני משהו כמו שבוע, נראים העובדים ודילברט בתוכם פורצים בשאגות שמחה אחרי שהבוס מודיע להם שפיטרו אחרים ולא אותם ("זה המיתון הראשון שלך", הוא שואל בזלזול את המתמחה). לא, דילברט הוא לא גיבור מעמד הפועלים, בואו נגיד את זה ככה.
יש כאלה שאומרים שדילברט הוא כל אחד מאיתנו. האמירה הזו תמיד העציבה אותי, כי דילברט הוא אחד שוויתר, קליפת אגוז, עלה נידף. ציני, מריר. רצועה אחת זכורה לי במיוחד, היא בטח בת יותר מעשר שנים: דילברט בקיוביקל, מהרהר. כל-כך מעט ביקשתי מהחיים, הוא אומר לעצמו, וכל-כך מעט קיבלתי, הוא מוסיף אחרי פאוזה קטנה.
לא יודע מה איתכם, אבל אני לא רוצה להזדהות עם אדם כזה. לוזרים ואנטי-גיבורים אף פעם לא היו כוס הערק שלי, ולבטח אף פעם לא המודל שלי. אני יותר בכיוון של באטמן, סופרמן, צ'ה גבארה, כאלה. קשה לי להזדהות עם אדם בלי פה שחייו עוברים לידו ושלו אין כוח אפילו להפנות את המבט, ולו רק להיפרד מהם לשלום, אדם שמשעמם אפילו את עצמו ("היה לי חבר דמיוני כשהייתי ילד", סיפר פעם לכלבו, "אבל הוא אמר שאני משעמם אותו והלך"), ושלא מביע שום עניין או סימפטיה כלפי זולתו.
לא, דילברט הוא לא כמוני ואני לא כמוהו, ואני מקווה שגם אתם לא. אבל כשאני מנסה לזכור את מספר הפעמים שהתכופפתי, שסתמתי פה, שהורדתי ראש, שזרקתי זין, שהשלמתי ציוד ושבזבזתי זמן אני נאלץ להודות שלפעמים אולי הוא גם קצת כן. נסו גם אתם להודות בכך בפני עצמכם, זו תחושה טובה, כמו מוצאי יום כיפור.
לא רצינו להיות דילברט, אבל פה ושם זה פשוט חזק מאיתנו.
ג. בפרפרזה על דברי הצרפתייה הזו, דה בובואר, אפשר לומר שאדם לא נולד דילברט - הוא נעשה דילברט. שנים של רביצה בתא קטן מרופד בד כעור יכולים לעשות לך את זה, אני משער. זה לא אנחנו, זו היא, הקובייה המרושעת הזו, המקוללת, הלא אישית, הפרוצה לכל רוח, שאפילו אי-אפשר לעמוד בה בפרטיות, שהופכת אותנו לדילברטים. אפילו סופרמן היה נשבר.
לא מעט שנים בחיי העברתי בקיוביקלז. שנאתי את זה. הכי שנאתי את השילוב השטני של שתיים מהתכונות של הקיוביקל: שאין לו דלת ושאתה תמיד עם הגב לפתח. לזה שאין תקרה עוד אפשר להתרגל איך שהוא, גם אם הייתי נבהל בכל פעם מחדש כשראש היה נתחב לפתע למרחב האווירי של "חדרי", אבל התחושה התמידית הזו שכל רגע יכול מישהו - הבוס, נגיד - לבוא ולעמוד מאחוריך בלי שתדע, להסתכל לך במחשב, לבחון מה יש לך על השולחן, והידיעה שאין לך מה לעשות בנידון פשוט הוציאה אותי מדעתי. זה היה עינוי מתמשך. שנאתי את הניסיונות חסרי הסיכוי לשוות לתא הקטן מראה אישי. זה תמיד דיכא אותי. תמונות של ילדים מודבקות לקיר של קיוביקל זה מראה שיכול היה לגרום לי לפרוץ בדמעות של צער וכאב, שנים לפני שהפכתי לאב.
קצת כמו שבסרטי כלא הכלא עצמו הוא גיבור, כשעוברים על המון דילברטים ברצף, כמו שעשיתי בתענוג השבוע, מגלים את הנוכחות כבדת המשקל של הקיוביקל בסיפור חייו של דילברט. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, העובד הוא תבנית נוף עמדת עבודתו. אחרי שנים של חוסר פרטיות ושל חוסר ייחוד אתה פשוט מוותר על שניהם.
הקיוביקל הוא כמו עציץ בונזאי, רק של הנפש, כמו הבקבוקים האלה שבתוכם צומחים אגסים. אחרי כמה זמן בפנים אתה מפסיק לשלוח שורשים, אתה מוותר על הענפים הגבוהים ועל החלומות הגדולים, ומסתפק בבהייה ובציפייה לעוד יום עבודה שייגמר.
מהיכרותי עם עצמי ועם שוק העבודה אני מודע לעניין שרבים הסיכויים שמתישהו אחזור לשבת בקיוביקל, אבל אני מדחיק את זה בכל הכוח. נתמודד עם זה כשזה יגיע. נותר רק להתפלל שיהיה שכן טוב מהצד השני. בעולם שאין בו דלתות או תקרות, שכנות טובה היא הדבר הכמעט יחיד שנותר לך לקוות לו. או במילותיו של דילברט לחברו וולי, אחרי שבתא ליד שוכנה עובדת שצוחקת בקול רם מדי: "אני כבר לא דואג שהחיים שלי יעברו מהר מדי".
ד. עשרים שנה לדילברט. האם הוא השתנה בשני העשורים האלה? לא ממש. אבל לא רק הוא. אנחנו רגילים לחשוב על העולם שלנו שהוא משתנה מאוד מהר ובצורה מאוד דרסטית. זה אולי נכון, אבל איפה בדיוק זה קורה? מהפרספקטיבה שמציע לנו סקוט אדאמס (בעצמו תולעת קיוביקלז במשך מחצית חייו) אפשר לחוש שכל השינויים העצומים האלה פסחו איכשהו על חוויית היומיום במקום העבודה. עשרים שנה, ומקום העבודה המודרני, בטח התאגידי, השתנה רק במעט ורק בשוליים. לא משנה מה ומי ואיפה, בסופו של דבר זה אותו הקיוביקל, אותו הבוס, אותם קולגות, אותה פינת קפה, אותו מסדרון ארוך בצורת מבוך, אותן ישיבות אין-סופיות.
ה. זה אולי קצת לא רגיש לחגוג עשרים לעובד דמיוני, בעוד עשרות אלפים מאבדים את מקומות העבודה האמיתיים לגמרי, כשכל חודש שעובר שובר את שיאי האבטלה שקבע החודש לפניו, אבל אפשר לצאת מכל זה עם מסקנה חיובית: אפיזודת האבטלה הקצרה של דילברט (אינשאללה גם אצלכם) הייתה מהתקופות היפות בחייו. שנים של עבדות וכליאה דפקו אצלו כמעט את הכול, אבל גם בו - ולבטח בכל אחת ואחד מאיתנו - שוכן אדם. אדם חופשי. יש ניצוצות שלא יכבו לעולם.
הרהור
תמונות ילדים מודבקות לקיר של קיוביקל זה מראה שיכול היה לגרום לי לפרוץ בדמעות של צער וכאב, שנים לפני שהפכתי לאב
