א. רי לוקיישן

אז עכשיו אני באקוודור, בבקתה קטנה באמצע ג'ונגל על רכס האנדים. אנחנו לבד פה, רק אנחנו והילדים, שומרים על שמורת טבע. איך הגענו הנה? רצינו לצאת לחופשה ולא ידענו לאן, ואז הגיע דרך חברים מייל שמחפשים שומרים בג'ונגל באקוודור. אז ענינו.

אז עכשיו אני באקוודור, בבקתה קטנה באמצע ג'ונגל על רכס האנדים. צריך לתת לדברים להתגלגל בחיים. חודשיים וחצי נהיה פה. חופשה ללא תשלום, בנאדם - איזה קונספט!

ג'ונגל (צילום: Alija, Istock)
אפשר לקרוא לזה נופש פעיל. ססעמק | צילום: Alija, Istock

ב. בצל הר געש

כשאני אומר ג'ונגל, זה לא מדויק. מדובר במה שנקרא "יער עננים", אבל אני מפתח תקווה, ובשבילי זה ג'ונגל אחושילינג. לא רחוק מפה, שעתיים נסיעה ככה, ישנם ג'ונגל אמיתי וההתחלה של האמזונס. בטח נגיע לשם.

אבל כשאני אומר "לבד", אני מתכוון לבד. זה רק אנחנו והיער. יכול לעבור שבוע בלי שנראה או נשמע בנאדם. במרחק חצי שעה הליכה, שלא לומר טיפוס מפרך למדי, יש כפר קטן, ריו ורדה שמו, על-שם הנהר הירוק (לא ירוק של זיהום, ירוק נטורל) החוצה אותו. באמצע הדרך יש גשר, שרק לנו יש המפתח שלו; גשר צר ומתנדנד של קרשים וחבלים, שחוצה נהר עמוק ושוצף ששמו פסטאזה.

הגשר צמוד למפל מטורף לגמרי, פיילון דל דיאבולו, הפיילה של השטן. תמיד חשבתי שהשטן זה יותר ענייני אש, אבל כשרואים את המפל הזה אחרי לילה של גשם שוטף מבינים עוד משהו על השטן, על החיים ועל המים.

בכפר אפשר לקנות ירקות, דגים, בירות, דברים בסיסיים. בעוד חודש, כך אומרים, יגיע הנה האינטרנט. האקוודוריאנים מאוד אוהבים ילדים, ושלנו אטרקציה מיוחדת כי הם תאומים, ח*מ*לוס. חמליטה וחמליטו. מרימים אותם הרבה על הידיים. הם מאוד מרוצים. במרחק חצי שעה נסיעה מהכפר יש עיירת מויצ'ילרוס ידועה וחמודה ביותר בשם באניוס. שם אפשר לקנות חיתולים, לקרוא מיילים ולרבוץ במעיינות חמים. המקום שוכן על ספו של הר געש פעיל, אבל הכול מאוד טרנקילו.

המקום שאנחנו שומרים עליו נקרא "א'ל אוטרו לאדו", הצד האחר; הוא שייך לזוג ישראלים שקנו ושבנו ושעשו פה משהו נהדר. הם חזרו ארצה, וכבר כמה זמן שהם עובדים בשיטה של להביא ישראלים שיהיו פה וישמרו. לא על הג'ונגל, על הג'ונגל אין מה לשמור, צריך לשמור על הבית (ועל שלוש בקתות נוספות, ריקות, ועל השבילים) מפני הג'ונגל. והג'ונגל פולש. אני מניח שאפשר לקרוא לזה נופש פעיל.

ג. התקפת טרמיטים

הנה, לדוגמה, שלשום נתקלתי במקרה בקן עצום של טרמיטים, גובה של מטר וחצי ככה, על עץ קרוב לבקתה שלנו. יודעים מה עשיתי? חיסלתי אותו. עשיתי מה שקרלוס אמר לי. קרלוס, ששם החיבה שלו טו'ב'ון, בא לעבוד פה פעם בשבוע ככה, ועושה את הדברים שאני לא יכול לעשות. יש לו חמור, מה שמטריף את הילדים בכל פעם מחדש. חמור זה בורו.

בקיצור, באתי עם שפריצר מלא בנזין וניסיתי להדליק את הקן. לא כל-כך הצליח לי, כי הייתי צריך לדחוף את היד עם המצית ממש פנימה ולא היה לי אומץ. אז עשיתי לפיד מענף שחתכתי עם המצ'טה שלי (הו, המצ'טה שלי! האהבה שלי, התגלות שלי! אספר לכם הכול עליה בשבוע הבא), ודחפתי אותו לתוך הקן.

זה לא דבר שנשרף מהר, קן של טרמיטים. צריך להקיף אותו כל הזמן עם הלפיד, להתיז עוד ועוד בנזין עד שהאש תופסת, ואז צריך לשבור את המעטה החיצוני של הקן - דבר הדורש הפעלת כוח - להשפריץ גם שם ולשרוף עם הלפיד. וככה להתקדם: לשבור ולשרוף, לשרוף ולשבור, עד לניצחון. קן של טרמיטים זה חתיכת דבר מרשים מבחוץ, אבל מגעיל מבפנים. מיליוני רימות לבנות. הן נשרפות לאט, מעלות עשן עכור וריח לא נעים. אני יכול להישבע גם ששמעתי מין אנחת מוות שכזו בוקעת מהקן עת שפיצחתי אותו. מין אוואוווואוווווהההההשששש כזה, חרישי, מובס, כואב.

זה קצת הרס לי את כל הפאסון. כל הזמן הייתי גאה בעצמי איך אני - אני! - מחסל קן טרמיטים, אבל מה אני אגיד לכם, לעמוד שם ולוודא הריגה של מיליוני יצורים שלא עשו לי שום דבר עשה לי פתאום ככה לא יודע. בכל זאת, זה היה העולם שלהם, ואני השמדתי אותו ואותם, רק כי הם בנו אותו ליד העולם שלי. סופר המדע הבדיוני הנערץ עליי, אורסון סקוט קארד, מבחין בין דרגות של זרות בנוגע לחייזרים. טרמיטים זה זר מוחלט. אין מקום לדיאלוג, אין סיכוי להבנה.

מעניין מה הם חשבו כשמכות הלפיד הראשונות פיצחו את האטמוספרה שלהם ואש פרצה בכל מקום. אולי הם חשבו שזה בגלל התחממות כדור הארץ, אולי הם האשימו את עצמם ואת התעשייה המפותחת שלהם, אולי גל של קנאות דתית ושל חזרה בתשובה שטף את העולם הזה שלהם לפני שהושמד. אולי הם חשבו שאני אלוהים ושאני כועס.

טרמיטים (צילום: jeridu, Istock)
אוואוווואוווווהההההשששש | צילום: jeridu, Istock

אבל ככה זה, אין מקום לרחמים. זה או הם או אתה, חביבי. מה גם שהילד בדיוק קם משנת הצהריים שלו וראה אותי ככה עם הלפיד והעץ הבוער והמצ'טה, ומאוד התלהב. אבא! אש! - איזה עוד מילים צריך גבר לשמוע מהילד שלו, תגידו לי.

בדרך חזרה גיליתי קן של צרעות על ענף צמוד לבקתה שלנו. כבר היה לי השפריצר. אז חיסלתי גם אותו. הרגשתי שמשהו הולך לי על המצח ומסתבך לי בשיער, הוצאתי משם חיפושית גדולה ומרהיבה, רגליים ירוקות וגוף כתום. שחררתי אותה לדרכה. שלא תגידו שאני סתם רוצח המונים.

ד. כך הולכים ביער

אנחנו פה כבר יותר משבוע, ואני מוצא שהדבר הראשון שנדרשתי להיפרד ממנו, ושעשיתי את זה די בקלות, האמת, היה אופן ההליכה שלי.

בעיר אתה לא באמת מסתכל לאן אתה הולך. גם אם אתה משתרך לאטך וגם אם אצה לך דרכך, אתה לא באמת מסתכל על המדרכה. אתה עוצר פה ושם לפני מעבר כביש, עוקף אוטומטית הולכי רגל אחרים, נמנע מלדרוך על צואת כלבים או למעוד על הומלס, אבל אתה לא מודע לצעד הבודד. אתה לא מתעסק בהליכה עצמה. עוד מאפיין של ההליכה בעיר היא שחלק הגוף העליון למעשה פטור מעבודה. שום דבר לא מאיים על הראש שלך. זה טוב, ככה יש לך זמן לחשוב.

פה, ביער, ההליכה היא בדיוק להפך. אתה חייב להתעסק בהליכה, להתרכז בצעד הבא, במיוחד עמוק בסבך. קודם כול, זה כמעט תמיד בעלייה, או בירידה; אם לא תסתכל תמעד, או תדפוק את הראש בענף, או תיתפס במשהו, ואז תנסה להיאחז במה שיתברר כעץ קוצני ששורת נמלים אדומות הולכות עליו בכיף. שעות ייקח לך להוציא את הקוצים.

אבל מילא הקוצים, מה תעשה עם הנמלים? הנמלים האדומות נושכות. יותר נכון יהיה לומר שהן נוגסות. לוקחות ממך ביסים קטנים כאלה. כואב, אבל לא נורא. והדרך חלקה ובוצית כי יורד הרבה גשם, ובכיף אתה יכול למצוא את עצמך משתטח כמו איזה טמבל. וכל הזמן, אבל כל הזמן, נתפסים לך מיני דברים בשיער. דברים חיים. והדרך לעתים קרובות חסומה על-ידי עץ שנפל או צמח שצמח, ואז אתה צריך להניף את המצ'טה שלך ולחתוך (הו, המצ'טה שלי! הוולהאלה שלי! השנגרילה שלי!) בקיצור, ההליכה היא עבודה. כל צעד חשוב. וזה טוב, כי ככה אין לך זמן לחשוב. אתה עובד.

אבל לא רק עבודה. כי בעיר, על מה כבר יש להסתכל חוץ מבחורות? ופה, על מה לא? סחלבים לרוב, בהמון צבעים, פרפרים מרהיבים, יונקי דבש, שפיריות ענק, חגבים בצבעים פסיכדליים, חיפושיות בכל הגדלים, גמלי שלמה, תוכים, כל מיני עצים עם כל מיני עלים יפים, ומים זורמים בכל מקום, אנחנו מוקפים במפלים. אתה לא יכול ללכת חמש דקות בלי להגיע לאיזה מפל, ואם תרים את המבט אל הרכס שמולך תראה כמה מפלים גדולים באמת, שאף אחד אפילו לא טרח לקרוא להם בשם. כמה מים.

זו גם הפעם הראשונה שאני רואה את האנדים. נכון, זו רק ההתחלה שלהם, ובכל זאת - איזה יופי של דבר. נישאים, נשגבים. הם קרובים, מאחורי הבית ממש. בבוקר נחים עליהם העננים, ואתה פשוט חייב לנשום עמוק ולחייך.

ואני כבר יודע לאיזה כיוון להרים את המבט, לראות את העננים שמגיעים מהאמזונס, ולדעת לבטח, כמו אינדיאני אמיתי: היום יהיה יום יפה. אפשר להוציא את הגיגית הגדולה ולעשות בריכה לילדים.

ואז מתחיל לרדת גשם.

הרהור

עם טרמיטים אין רחמים: זה או הם או אתה, מה גם שהילד התלהב. אבא! אש! איזה עוד מילים צריך גבר לשמוע מבנו?

http://dror.notes.co.il