א. יש, מוכרחים להודות, איזשהו יופי - או לכל הפחות ערך אסתטי לא מבוטל - בלהיות חזק על חלשים. מי שחזק על חלשים חזקה עליו שרק ייחלש וילך, ממש כמו שבמשחק כדורגל הקבוצה החלשה גוררת את היריבה החזקה למשחק משעמם, וכמעט אף פעם לא להפך.
וכך, החזק על חלשים, הנחלש והולך מחלש לחלש, נאלץ למצוא לעצמו כל הזמן יותר ויותר חלשים שיוכל להיות חזק עליהם. זה קצת כמו להסתכל על מבנה פרקטלי, המכיל תבניות החוזרות על עצמן במדויק גם כשהן נעשות קטנות יותר ויותר. ובאמת שאין הרבה דברים יפים יותר מפרקטל.
היופי רק מתעצם כשמתרחקים עוד קצת וכשרואים את התמונה בשלמותה, עד כמה שניתן, כי אנחנו הרי יודעים איך זה הולך: בטבע אין ואקום. וכך, ככל שמצד אחד החזק נחלש והולך, מופיעים כוחות אחרים, חזקים יותר, שאל מולם הוא חלש; אבל מה זה חלש, חלשלוש. הכוחות החזקים מתחזקים והולכים, בעוד החלשים, הנחלשים והולכים, נאלצים למצוא פורקן במשהו יותר ויותר חלש, וכך הלאה והלאה.
ואין מה לדאוג שהמעגל הזה ייסגר מתישהו. תמיד יהיה מישהו יותר חזק שיחליש את החלש, שבתורו ייאלץ למצוא לו מישהו עוד יותר חלש. היום אתה חזק, מחר אתה חלש, מחרתיים תהיה חלש עוד יותר. אפשר להיות רגועים, מה שנקרא: תמיד יהיה מי שידפוק אותנו, אבל תמיד נוכל להתנחם במישהו אחר שאפשר לדפוק אותו.
ב. המדינה שלנו היא מדינת פרקטל שכזו, ובגלל זה אנחנו כל-כך אוהבים אותה: ככל שהיא נחלשת והופכת לעלובה כלפי איומים אמיתיים, היא מתחזקת אל מול האומללים שבתוכה.
האם יש מישהו שיכול לדמיין מצב שבו המדינה, חלשלושה ונרפית כאסקופה נדרסת, מעיזה לטפל באותה נחישות שהיא מטפלת בפליטים ובמהגרי עבודה גם במפעלים המזהמים את הסביבה, במשפחות הפשע או במלביני ההון? המחשבה לבדה מעוררת צחוק גדול. חה!
לפעמים אתה לא יכול שלא לחשוב שהמדינה ייבאה את כל אותם מהגרי עבודה בכלל לא בשביל העבודה. היא עשתה את זה בשביל להציב מישהו בתחתית השרשרת. אחרי הכול, כמה אפשר להתעלל באתיופים? בפלסטינים? עזוב אותך, אחינו, הרי ידוע שאין עם מי לדבר.
ומה עם מפוני גוש קטיף? זה עתה מלאו ארבע שנים להתנתקות, אירוע שעורר עניין גדול רק במקצת מנאד שתקעה פרה ברוח. אלה לבדם מוכיחים הכי טוב את עניין הפרקטל מהסעיף הקודם. רק לפני כמה שנים היו אדוני הארץ, והיום? שני-שלישים מהם לא יוכלו להקים בית, שליש מובטלים, ורבים אחרים - את הנתון הזה לא חושפים כי המציאות "קשה מדי" (מצחיק, לא? ממתי המציאות בישראל קשה מדי?) - מטופלים על-ידי שירותי הרווחה ונמצאים במצב נפשי בכלל לא משהו. אז עכשיו הם חלשים, וזה לבדו מבטיח כי יזכו להתעלמות מצד המדינה. לבי איתם. עכשיו הם רוצים שר מיוחד לעניינם, וזו באמת בדיחה מצוינת. שר במדינת ישראל - היש יצור חסר סמכות, כוח או חשק יותר משר במדינת ישראל?
מה שדופק את מפוני גוש קטיף זה בדיוק אותו פרקטל: יש בנמצא יותר חלשים מהם. הם מוזמנים להתנחם בזה, אם ירצו. הם מוזמנים לראות את המעגל נסגר גם עליהם: אחים יקרים, עד לא מזמן לקחתם חלק פעיל בלדפוק אחרים, היום דופקים אתכם. ככה זה עובד אצלנו במדינה, בגלל זה אנחנו כל-כך אוהבים אותה.
ג. ואפרופו פליטים מדרפור ומפוני גוש קטיף ותיאוריית הפרקטל, מרגש היה לראות איך אותו ביטוי מעולה, שלא לומר מכונן, שאליו התוודענו באותם ימי התנתקות עולה וחוזר על עצמו, כמו צרבת, גם בטיפול של המדינה באומללים של ההווה. ואני מדבר כמובן על "בנחישות וברגישות", או שאולי זה להפך, רגישות לפני נחישות? ומה זה באמת משנה?
במו עיניי קראתי את ציקי סלע - מפקד יחידת "עוז" המופרטת, שהוקמה על מנת לספק למדינה תחושה שהיא בכל זאת חזקה על מישהו - משתמש בביטוי הנהדר הזה, שללא ספק מסמל את שתי התכונות הבולטות של המדינה בבואה להתמודד עם כל סוגיה שהיא - מדינית, כלכלית או חברתית. נחישות של דב פנדה ורגישות של קרוקודיל.
בואו נחשוב על צמד המילים האלה לכמה שניות נוספות. המשקל זהה, החריזה מושלמת, ההנגדה מעוררת התפעלות. זוהי ללא ספק הסיסמה המושלמת, ויופיה רק מתעצם אל מול תכונתה הבולטת ביותר: המרחק שלה מהמציאות. גאוני.
ד. ועוד אפרופו אחד. אפרופו יחידת "עוז" - אחלה שם, אגב, חורש את גבי בצמרמורות עונג בכל פעם שאני נתקל בו - קראתי שבמסגרת הכשרתם ביקרו מאתיים אנשי היחידה ב"יד ושם" וראו את ההצגה "איש הגשם". מה הקשר, לעזאזל, בין שני הדברים ובין שני הדברים לעבודת היחידה? באותה מידה יכלו, במסגרת הכשרתם כמובן, לבקר באיקאה ולצפות במופע היחיד של ישראל קטורזה. מזה לפחות היה יוצא להם משהו.
כשחיפשתי בגוגל "ביקורים ביד ושם" מצאתי, לצד הידיעה על ביקור הפקחים הנועזים של "עוז", גם ידיעה, כולל צילומים, המתארים ביקור של פליטים מדרפור במקום. יש בזה משהו מאוד מצחיק, לא? במובן הטרגי של המילה. הנואשות מעוררת הרחמים שבה אנחנו שולחים כל אחד ליד ושם, שיראה איך סבלנו מרה ממש עד שנים ספורות לפני שהתחלנו לגרום סבל לאחרים.
ה. ואפרופו זה, הביטו על המדינה שלנו, שאותה אנחנו כל-כך אוהבים: מה יצא לנו מכל הביקורים ביד ושם? מה למדנו מהם? בתחילת החודש קראתי ש-83% מהתלמידים רוצים ללמוד יותר על השואה. בשביל מה? מה יוצא לנו, כחברה, מהלימודים על השואה? האם זה הוריד את מפלס הגזענות? האם זה עזר במאבק באלימות? האם יש שיעור אחד מהשואה שהופנם באמת, לבד מהלקח שישראלים לא מוכנים להיות פראיירים?
בן אדם חייב לתמוה למה תלמידי התיכון כל-כך רוצים ללמוד על השואה, ויותר מזה - בן אדם חייב לתמוה מה מלמדים אותם בכל שיעורי השואה האלה. כי כשאני מסתכל על מה שקורה בחוץ, ועל כל התלמידים האלה שאמרו ש"השואה רלבנטית לחייהם" ועכשיו ממלאים את הרחובות כמו ארבה (יחי החופש הגדול!), בחיי שאני מתקשה להבין את העניין הזה.
ו. בחיי שאני לא מאלה שגוררים את השואה לכל ויכוח, וגם כאן אני משתדל לעמוד בפיתוי ולא לעשות את זה, אף שהפעם - כשעוסקים ביחס לפליטים ובחוק החדש שאוסר באופן גורף, אלים וחסר פניות כל סוג של סיוע להם - זה ממש, אבל ממש, מתבקש.
אבל עיקרון זה עיקרון, וגם הפעם לא אגרור את ששת המיליונים מקבריהם רק כדי להוכיח נקודה.
כי מאיפה שלא מסתכלים על זה, יש דבר אחד שהוא ברור מאליו: לעזאזל המחורבן, אנשים, גם אילו לא הייתה שואה לעולם, או גם אם הייתה שואה רק לאחרים ולא לנו (שזה מבחינתנו כאילו לא הייתה, כי רק הסבל שלנו שווה משהו), גם אם פקחי רשות שמורות העוז היו מבקרים במסגרת הכשרתם באשקלונה וצופים בהצגת ילדים של משה דץ - גם אז אסור היה להשלים עם ההתנהגות של המדינה כלפי הפליטים ומהגרי העבודה, ובכלל כלפי כל מי שחלש.
הרהור
במסגרת הכשרתם, ביקרו מאתיים אנשי יחידת עוז ב"יד ושם" וראו את ההצגה "איש הגשם". מה לעזאזל הקשר?
עוד בערוץ הגברים:
איך נראה יום בחייו של כבאי? ספי קצב מדווח
למה גבר לא צריך לגדל כלב? יאיר גת מסביר
איך תהיה קריין רדיו טוב? יהונתן זילבר עם הטיפים
ומי תהיה הישראלית הכי סקסית? אתה מטקבק