b.jpg "קרבות 1MMA (צילום: עודד קרני)")
אל תראו אותי ככה. כשאף אחד לא מסתכל (בעיקר כי אתם עדיין במיטה כשאני קם לראות את כל המשחקים האלה לפנות בוקר), אני אפילו די אוהב ספורט. אני רואה כל משחק כדורגל על הפלנטה, אני קם לראות את הפלייאוף של הנ.ב.א, רואה סופרבול, מחבב הוקי ואפילו משתתף תדיר בספורט הלאומי שלנו, שהוא לרדת על ליאור שליין.
זו רק ההיאבקות הזו שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלה.
טוב, זה לא ממש מדויק. בגיל קטן מאוד הושיב אותי סבי האהוב עליו השלום מול הטלוויזיה ואמר לי: "תראה, זה ספורט". ראינו אגרוף ומשם עברנו לראות את מה שלימים יהיה ה-WWE. התאהבתי מיד. סבא שלי אמר שהחבר'ה האלה מדברים יותר מדי, ושאו שהם יתחילו להרביץ או שהוא יקום ויכה אותם.
כשוחר השלום שאני (בעגה המקצועית מכנים את זה, נדמה לי, נקבה) העדפתי שהם ימשיכו לדבר לנצח. אני הרבה יותר רגוע כשאף אחד מהספורטאים לא מת מזעזוע מוח, ואני סמוך ובטוח שהם ימותו מסטרואידים בעוד כעשור.
לכן, כשה-IFC הודיע שיהיה ערב קרבות MMA (לחימה משולבת, Mixed Martial Arts. על החוקים, סגנונות הלחימה - בכתבה של זיו גוש) בהיכל נוקיה, כזה שיביא לפה את כל הלוחמים הוותיקים - אריות חסרי רחמים שבאים בשביל להרביץ וכמה שיותר - ויפגיש אותם עם הלוחמים הישראלים, אתם יכולים לנחש איך קיבלתי את הבשורה: בהתעלמות גורפת. מי שקצת הפתיעה הייתה החברה שלי, שנדמה לי שבמשך חודש שתי המילים היחידות ששמעתי ממנה היו: "בוא נלך". "את בכלל אוהבת מכות?", חקרתי. "זה שני אנשים שמכסחים את הצורה אחד לשני, מה כבר יש לא לאהוב?". באמת מה.
לא עזרו כל הניסיונות שלי להסביר לה שזה ספורט גברי אלים ומסוכן. אנשים שם, אמרתי לה, ממש מדממים ונפצעים, ונדמה לי שלא ראיתי אותה כל כך מאושרת מאז שהודעתי לה שאני נוסע לארבעה ימים מהעבודה. אלא שקצת אחרי שהזמנתי כרטיסים, הנחיתה זו את הנוק-אאוט האולטימטיבי: "הבוס שלי מתחתן", הודיעה לי. "אתה תצטרך ללכת לבד".
c.jpg "קרבות 2MMA (צילום: עודד קרני)")
בלי רחמים
תקראו לי טמבל – זה בסדר, אתם לא תהיו הראשונים – אבל בקרב בין האמיתי (MMA) והמזויף (WWE), אני הולך עם המזויף. קודם כל, ובניגוד מוחלט לרוב מתאבקי ה-WWE, חברי ה-MMA נראים כמו אנשים שוואלה, ממש לא היה אכפת לך לפגוש בסמטה חשוכה. הם לא מנופחים, הם לא שריריים מי יודע כמה, הם רק יכולים לשתק אותך בפחות משנייה, אבל בואו נתעלם מזה. עוד אני יכול לספר לכם על האתלטיות ששמה בכיס הקטן את כל השאר, על הטכניקות המעולות - אבל רבע שעה בתוך האולם מתחוורת לי הסיבה האמיתית שבגינה אני מעדיף את המזויף: כי אני פולנייה.
g.jpg "קרבות 3MMA (צילום: עודד קרני)")
שוב, שלא תבינו לא נכון, אני מחזיק מעצמי גבר (חברה שלי עברה פה כרגע וקראה את השורה הזאת, אני עדיין שומע אותה מתפוצצת מצחוק) - אבל למה ככה? למה באלימות? למה אי אפשר פשוט לשבת על איזה הפוך ולדבר? מה יש לעידו פריינטה להכות בצורה כה נמרצת את ג'ושוע היולט האמריקאי, ועוד בימים שיחסי שתי המדינות כה מתוחים? ככה מקבלים אורחים מחו"ל?
c.jpg "קרבות 5MMA (צילום: עודד קרני)")
אבל הקהל בנוקיה מריע ל-30 הלוחמים שמרסקים אחד לשני את הצורה, ורק אני מתכווץ בכל פעם שמישהו חוטף אגרוף לצלעות. הם מאומנים, אני מזכיר לעצמי, אלו אנשים מקצוענים. ועדיין, את האינסטינקט שגורם לי לשלוף את עזרת הערכה הראשונה מהתיק שלי (כן, יש לי אחת כזו, תתמודדו) ולרוץ אל אריאל אברג'יל, שנראה כאילו העין שלו עומדת לפרוץ מהמקום, אין לי איך לעצור.
הלוחמים הישראלים קרעו לאורחים מחו"ל את הצורה
אם יש מישהי, אגב, שהייתה צריכה לחטוף מכות אתמול, זו הכרוז, הלא היא לני הארדט האחת והיחידה. אם אתם מכירים, אתם יודעים על מה אני מדבר. אם לא, פשוט דמיינו את חנה לסלאו (השתיים הופרדו בלידתן, אני נשבע) באוקטבות שהאוזן האנושית לא יכולה לסבול, והנה לכם הסיבה האמיתית ששני המתמודדים בזירה מכים אחד את השני: כי גם אני הייתי מחפש על מי לפרוק את העצבים אחרי שהדבר הזה היה צורח לי באוזן.
c.jpg "קרבות 6MMA (צילום: עודד קרני)")
ככל שהתקדם הערב לא נותר לי אלא להצטער (ואני כבר באתי מצטער מהבית, להזכירכם) שקרבות ה-MMA אינם ענף אולימפי, בגלל שמסתבר שאנחנו ממש טובים בזה. רועי פרץ ריסק את הצרפתי, פריינטה דרס את האמריקאי בפחות משתי דקות, ויטלי קרברסקי הראה לליטאים מאיפה משתין הדג והשיא היה כשג'רמי קנפו לא רק ניצח את שון קרטר המיתולוגי (220 קרבות בינלאומיים ועדיין עם שתי אונות במוח), אלא גם גרם לו לקחת את המיקרופון בצורה נרגשת ולהודיע על פרישה. לא משהו שאוהדי ה-MMA יסלחו עליו בקרוב, אבל משהו שקנפו יכול לישון בשקט בגללו בלילה.
c.jpg "קרבות 7MMA (צילום: עודד קרני)")
ובעוד הקהל מריע לשלל המתאבקים הבינלאומיים והישראלים, רק אני התכווצתי בפינה, ועל כל "תקרע אותו" שבטעות נפלט לי מפה (מה אתם רוצים, זה סוחף, הדבר הזה) הוספתי גם "אבל בעדינות, שלא יכאב לו, מסכן". בסופו של הערב, נדמה לי, כולם יצאו מרוצים: הקהל קיבל אירוע ברמה בינלאומית (באמת באמת) עם הרבה מכות ודם. אני, באופן אישי, שמח שאף אחד לא חטף זעזוע מוח.
c.jpg "קרבות 8MMA (צילום: עודד קרני)")