אין סיפורים רבים של יהודים אשר התנגדו בהצלחה לנאצים בתקופת השואה. אך אנחנו רוצים לספר לך סיפור אחד על יהודי שאחז בנשק וקרא תיגר כנגד הנאצים; סיפור של לוחם שאסף סביבו קבוצה של פרטיזנים קשוחים, שבנו את ביתם ביערות הקפואים של מזרח אירופה, הצילו מאות יהודים ממוות בטוח, וגם הרגו בדרך לא מעט נאצים; זהו סיפור שהפך לאחד מסיפורי ההתנגדות היהודיים הבולטים ביותר בתקופת השואה, סיפור נדיר ומדהים, אך עם זאת לא ידוע יחסית; זהו סיפורם של הפרטיזנים של ביילסקי.
לשרוד בשלג, להילחם בנאצים: כך הופכים לפרטיזן
בשלהי שנת 1941, הגיע הכיבוש הנאצי של אירופה לשיאו. צבאותיו של היטלר דהרו לתוך ערבות ברית המועצות, כשהם זורעים הרס והרג בדרכם למוסקבה. בכל איזור אליו הגיעו הנאצים, הם פנו בלי שהות למלאכת הטיהור: יהודים הוצאו מבתיהם, נורו במקום או נשלחו לגטאות ולמחנות.
מעטים הצליחו להימלט. מי שעלה בידו לברוח לפני שהגיעו אליו חיילי הוורמאכט והאס.אס, מצא את עצמו במהרה ביערות העצומים והקפואים של מזרח אירופה, לא בדיוק הסביבה הכי סימפטית לחיות בה. זה בדיוק מה שקרה לשלושת האחים ממשפחת ביילסקי: טוביה, עשהאל וזוס. לאחר שמשפחתם נרצחה בגטו, הם הבינו שהמתנה בגטו משמעה מוות בטוח – והחליטו להימלט.
יחד עם יהודים נוספים, העבירו הביילסקים את החורף הקשה של שנת 1941 ביערות בלארוס. תחילה, הייתה מטרתם היחידה לשרוד. עם מעט מאוד אוכל והרבה מאוד שלג, בכפור וללא מחסה הגון, זו היתה משימה לא פשוטה כלל.
עד אביב 1942 מספרם הלך וגדל – עוד ועוד יהודים הצטרפו לקבוצה. הביילסקים השיגו נשק כדי להגן על עצמם ועל שאר היהודים, ואף יצאו לפשיטות בכפרים הסמוכים כדי להשיג אוכל. בהדרגה החלה לחלחל אליהם ההבנה של גודל המשימה שנפלה בחלקם. אם רצו בכך ואם לא – הם כבר הפכו להיות פרטיזנים.
מאה אלף מארקים על ראשו של טוביה ביילסקי
טוביה, האח הבכור, הפך באופן טבעי למנהיג הקבוצה. כמי ששירת בצבא הפולני, לא היה מתאים ממנו לפקד על קבוצת הלוחמים. אחיו עשהאל וזוס מונו לסגניו. מבחינתם, המטרה היתה ברורה: הצלת כמה שיותר יהודים. הפרטיזנים של ביילסקי הפכו לארגון הצלה של ממש, שליחיהם סיירו בכפרים, בעיירות ובגטאות, שלפו מהם יהודים והובילו אותם בחזרה ליער המבטחים. כל מי שביקש להצטרף – התקבל מיד וללא שאלות, גם נשים, זקנים וילדים.
אך הביילסקים לא וויתרו גם על פעולות צבאיות. הרצון לנקום בגרמנים על רצח הוריהם בער בטוביה ואחיו. ביילסקי הכיר היטב כל שביל וכל כפר באיזור, ותחת פיקודו חיסלו הפרטיזנים חיילים גרמנים ומקומיים ששיתפו פעולה עם הכיבוש הנאצי. הם חיבלו ברכבות, פוצצו מסילות רכבת וגשרים – ועשו הרבה כאב ראש לצבא הגרמני. לא פלא, אם כן, שהנאצים הטילו בסופו של דבר פרס בסך 100 אלף מארקים על ראשו של טוביה ביילסקי.
בלב השממה המרוחקת של יערות העד, הקימו היהודים את ביתם. היתה זו עיר של ממש: היתה בה מרפאה, מאפייה, מטבח ובית ספר. עדר פרות סיפק חלב, ובכל בוקר הם התפללו בבית כנסת קטן. היה להם אפילו בית כלא ובית משפט. הם הפכו לקהילה אמיתית שנאבקת על הישרדותה בכל יום מחדש.
סוף המאבק – אך לא סוף התלאות
בקיץ 1944, הגיע לסיומו מאבקו של טוביה והפרטיזנים שלו. הצבא האדום שעט במתקפת נגד זועמת וחסרת רחמים נגד הנאצים, ודבר לא היה יכול לעצור בעדם עד שיחריבו את ברלין. היערות של ביילסקי שוחררו, אך זה לא אומר שכאן הסתיימו תלאותיהם של האחים.
האח האמצעי עשהאל גויס לצבא האדום, נשלח לחזית ומצא את מותו בגרמניה בשנה שלאחר מכן. זוס וטוביה עלו לישראל, שם הם חוו שוב את טעם הקרב כאשר השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות. מספר שנים לאחר מכן הם עזבו את ישראל – והיגרו לארצות הברית.
סיפור הפרטיזנים של ביילסקי הוא סיפור נדיר של גבורה יהודית בשואה. 1,236 יהודים ניצלו בזכות הפרטיזנים שנלחמו בחירוף נפש נגד הנאצים, אך לא זנחו לרגע את חובתם המוסרית כלפי בני עמם.
ב-2009 צולם הסרט "התנגדות" עם דניאל קרייג, המבוסס על סיפורם.