1994, רסלמניה 10. אני יושב בסלון של ההורים שלי וצופה בברט 'היטמן' הארט מנצח את האויב הגדול שלו - יוקוזונה. בניגוד לצפוי ברט לא משתמש במכת הסיום שלו - השארפשוטר, אלא מנצל הזדמנות שיוקוזונה נופל על המזרון לאחר נסיון טיפוס כושל על החבלים ומצמיד אותו לרצפה. השופט סופר 1,2,3, וכל אמריקה שמחה שאמריקאי ניצח את האויב היפני. כשהאירוע הענק מסתיים אני תופס את אחותי הקטנה ומתחיל לעשות עליה את המהלכים של הדמות שלי- השופט. מכת המחץ שלו הייתה הפטיש: הנחת היריב על הרצפה, או המיטה של ההורים שלי במקרה שלי ושל אחותי, ואז ריצה לחבלים וזינוק עם שתי ידיים מושטות שפוגעות במרכז הבטן של היריב. לשופט היה גם ,catch phrase משפט קבוע- פסק הדין? עונש מוות! כמו כל פעם אחרי מסע ניצחון על אחותי הקטנה ורזה ממני, קיוויתי שיום אחד אסע לארצות הברית, אנפח שרירים ואצטרף לחבורה של וינס מקמהון, האיש מאחורי הרסלינג האמריקאי, אבל בתוכי ידעתי שאין ממש סיכוי.
יהב ינקו ורותם דשנל חשבו בדיוק כמוני. כנערים הם ראו רסלינג (WWE), התלהבו ורק חלמו להיות חלק מזה. בדיוק כמוני הם ידעו שרסלינג זה ספורט מזויף, אבל הקפיצות, התפיסות והדמויות יצרו קרקס של מכות שתפס אותם ולא שיחרר. רק שבניגוד אלי הם שמעו על ה-Israeli Pro Wrestling Association (IPWA) והחליטו להגשים את החלום פה בישראל.
אני צופה בהם ובעוד חולמים כמוהם בטורניר שמתרחש באולם ספורט קטן בנתניה. בקהל בערך 20 מעריצים. "עכשיו חורף, והאולם קטן, אז אין הרבה קהל, בקיץ אנחנו נלחמים בחוץ ויש איזה 200 איש בקהל", מסביר לי גרי רויף, המאמן של כל הלוחמים ולוחם בפני עצמו, שהקים את ארגון הרסלינג הישראלי ב-2001. את הדמות שלו, 'הרב סויסה', הוא המציא בשביל תוכנית הרסילנג קצרת המועד 'מכת מדינה'. במסגרת הטורניר מכת שמש שה-IPWA מארגן כל קיץ נלחם הרב בבשבקין מהישרדות והפסיד. את תואר אלוף הרסלינג הישראלי, לעומת זאת, הוא מחזיק כבר שנה.
הל-בוי נגד אבו עלי
כשהקרב הראשון מתחיל, רואים שמיעוט הקהל לא משפיע על הלוחמים. הם נותנים את כל מה שיש להם, במכות ובמשחק. אולי קצת יותר מדי אפילו. הקרב הראשון בין הל-בוי ואבו עלי מתחיל טיפה מגוחך. הל בוי הוא הטוב, "face" לפי הרסלינג. אבו עלי, בהיותו ערבי כנראה, הוא הרע. ill"", באותה שפה. הנאקות של כל אחד מהצדדים בכל מקרה שאוחזים בו או שולחים לעברו בעיטה מזויפת בעליל, פולטים קולות ציחקוק מהקהל. אבל אז אבו עלי זורק את הל-בוי לחבלים המקיפים את הזירה מתוך כוונה לבעוט בו, הל בוי קופץ לו על הכתפיים, כורך את הרגליים סביב הצוואר שלו ומושך את אבו עלי לסלטה על הגב. כולם, כולל אני, מוחאים כפיים. בהמשך גרי יסביר לי שאחת המטרות של הטורנירים הקטנים האלו הוא לאמן את הלוחמים לא רק בטכניקה אלא גם בהלהבת קהל, במשחק, אלמנטים שהם גם חלק מתוכנית האימונים של הלוחמים באופן קבוע.
הקרב השני מתחיל כמו מיטב סיפורי הרסלינג - אחרי שהל בוי הפסיד, אבו עלי והמאמן שלו - הסוס הערבי - נשארו להכות את ילד הגיהנום בלי שהשופט יראה. מיד נכנס בריצה חבר של הל בוי עם השם הלא מתחכם, גיא, והעיף את הנבלים מהזירה. כשהם התרחקו גיא צעק לסוס הערבי שהוא פחדן ושיחזור לאחד על אחד וכך היה. הכרוז, בחור ממושקף וצנום בשם רום, מי שהיה שוקי החנון באותה "מכת מדינה", מודיע שיתרחש קרב אחד על אחד מפתיע, וגיא מתחיל לתקוף במלוא המרץ. טוב נגד רע קלאסי. אבל ברסלינג כמו ברסלינג, צפו להפתעות. אחרי כמה דקות קרב, הסוס מניח את גיא על הכתפיים, מעיף אותו באויר בעודו מחזיק לו בצוואר ומשטיח אותו על הרצפה. מזויף ככל שיהיה, החרא הזה נראה כואב. אימא של גיא נמצאת בקהל. בקרב הראשון היא עוד ציחקקה עם כולם, עכשיו היד שלה מונחת על הפה והיא רק מקווה שהכל יסתיים בשלום.
אין מבוכה: "החברים מפרגנים"
הקהל המועט מכיר את הלוחמים וצועק את המשפטים שלהם כמו מיטב מעריצי הרסלינג. כשבקרב נעמד לקראת מכת הסיום שלו הטוען לחגורת האליפות לירון ליבמן, הוא נותן את ה-catch phrase שלו "אני מר פרו רסלינג הישראלי", ומפריד כל מילה על ידי דפיקה עם אגרוף על החזה שלו. יחד איתו צועקים שני ילדים בקהל כל מילה לפי הקצב . "גילינו את הרסלינג במקרה", הם מספרים לי אחר כך. "חיפשנו רסלינג ביו טיוב וגילינו את הישראלי, מאז אנחנו פה, גם מתאמנים וגם צופים. ההתלהבות שלנו עברה גם לעוד הרבה חברים מהכיתה ועכשיו יש הרבה ילדים בבית ספר שעוקבים אחרי הרסלינג הישראלי". שניהם בני 12 אגב, הגיל המושלם להתלהב מרסלינג. בכלל, היום כולם צעירים ברסלינג. שזה משמח ולא משמח. הילדים עדיין לא חזקים במשחק, אבל מעולים בטכניקה. ובהחלט משמח לראות שגיל המתעניינים רק גדל.
רותם דשנל הוא בן 23. הוא נכנס לרסלינג רק לפני שנה. שנים הוא עשה ג'ודו וכשהבין שלא יוכל להיות אלוף העולם בג'ודו החליט לעבור לחלום הישן שלו - פרו רסלינג. הדמות שלו, ליאונרדו דשנל, היא דמות רסלינג קלאסית. מאוהב בעצמו אבל פחדן. את הניצחון שלו על קרונוס, בחור ענק עם מסיכה, דשנל משיג ברמאות (חבר שלו תוקף את המתמודד מולו עם כסא בלי שהשופט יראה), לא לפני שדשנל מזייף נשיקה עם בחורה בקהל. "חברים שלך לא צוחקים עליך על התחביב הזה?" אני שואל את רותם בסוף הקרבות. "לא," הוא עונה, "בכלל לא. הם צחקו בהתחלה, אבל אז הם הגיעו לראות. כשהם קלטו שזה הכל פאן וכשראו את ההטלות והנפילות, הם התלהבו לגמרי".
"הדמות שלי היא בעצם האלטר אגו שלי"
הקרב האחרון של הערב הוא בין יהב לגרי. זה ה-main event. יהב הוא מקס וון פאנקס, סקייטבורדר חתיך. "לא דמות מאוד שונה ממי שאני. רק אלטר אגו". הוא בינתיים בחור טוב, אבל לא שולל שבעתיד יהפוך לרע. הקרב שלהם, בניגוד לקרבות האחרים, רובו מאולתר, רק הסיום ידוע. הרב סויסה מניח את מקס על הרצפה וקופץ עליו מהחבלים בצורה שמסתיימת בישיבה שלו על מקס. תרגיל ישיבה, רב, הבנתם?
יהב רק בן 17, חולם להיות אלוף הרסלינג הישראלי. אמא שלו, בצד, קצת פחות מרוצה מהחלום. "איך היה לך בבגרות בלשון היום?", היא שואלת. "בסדר, אמא, היה בסדר", הוא מרגיע אותה. כמו כולם הוא היה רוצה להיות מתאבק מקצועי ולעשות מזה כסף, אבל יודע שאין הרבה סיכוי בארץ. ובכל זאת הוא פה, פעם, פעמיים בשבוע, מתאמן. והוא עוד גר קרוב. יש אחד שמגיע מערד.
האם יש לחבר'ה האלה סיכוי לככב גם בזירות ה-WWE בחו"ל? תמיד יש תקווה. ב-2006 ה-WWE היו אמורים להגיע לישראל והיו אמורים להיות אימונים שבהם הישראלים ייבחנו על ידי ציידי כשרונות של האירגון האמריקאי, אך המהלך הזה נקטע באמצע בעקבות מלחמת לבנון השנייה. ב-2007 אירגון נוסף - TNA - היה אמור לבוא וגרי היה אמור להיות השדרן בקרבות, אבל לא נמכרו מספיק כרטיסים והמופע בוטל.
היכונו לביאת השופט
גרי מתחקר אותי קצת על היסטוריית הרסלינג שלי. אני מספר לו שהלוחם האהוב עלי היה רייזר רמון וגם קצת על השופט. "יש לך את ההתלהבות מרסילנג", הוא מודיע לי, "רק מי שיש לו התלהבות כזו אני מוכן לאמן. אם תרצה, אני חושב שאתה תוך שבועיים יכול להיות מוכן לקרב הראשון שלך".
שבועיים? שבועיים והשופט יכול להיות בזירה, להילחם באבו עלי, להניח אותו על הקרשים ואז לשאוג פסק דין מוות? רגע, רגע, אפשר להיפצע? דשנל מספר לי שפעם מישהו שלא מיומן מספיק קפץ לו לכיוון הפנים ופצע אותו שזה מאוד מבאס. כשמישהו קופץ עליך אתה סומך עליו שהוא יודע לעשות את זה טוב, אבל באותו מקרה דשנל פתח את השפה. בכל זאת הוא המשיך להילחם. "דה שואו מאסט גו און", הוא אומר לי, "תמיד". אז אני מתרחק משם בחיוך. יום אחד, אולי, אני אכנס לזירה. "תגיד," אני שואל את רום לפני שאני יוצא, "למה הפסקת?". הוא מסביר לי שהוא נלחם כמה שנים, אבל די, היום כבר הוא לא בכושר לזה. "ואיך זה מרגיש לא להילחם?" אני ממשיך. "כמו לא לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב בעולם", הוא עונה לי. אוי לעזאזל, אני רוצה לעשות את זה. היכונו לביאת השופט!