דלת הפלדה של אגף ההפרדה נטרקת בעוצמה רבה ו-ב' מבין שמחכה לו עוד יום של בדידות מוחלטת; יום של מחשבות קיומיות, הפרדה מהעולם החיצון והגרוע מכול – הלילה שאורב לו בפתח וגורם לו להיכנס לסיוטים.
"לפעמים אתה רוצה לטפס על קירות ולהתאבד מרוב בדידות. אתה רוצה לצעוק שכולם ישמעו אותך אבל אתה יודע שבעצם אף אחד לא שומע אותך. אתה סופר את השניות, הדקות והשעות וזה לא נגמר, התחושה היא שזה יימשך לנצח שמפה לא אצא בחיים וזה מחרפן אותך ברמות שבא לך לקחת שמיכה או סדין ולתלות את עצמך ולגמור עם ייסורים הנפשיים האלה", אומר ב'. "הרבה פעמים אני מרגיש שמפה אני יוצא בארון, ישר לבית הקברות. מי ששורד כאן יכול לצאת משוגע, פסיכי לגמרי".
100 אסירים מבודדים בבתי כלא בישראל
אגפי ההפרדה של שירות בתי הסוהר הם סוד כמוס יחסית. לאף אחד אין באמת מושג מה מתחולל מאחורי דלתות התאים, ובשב"ס לא בדיוק מתלהבים לאפשר לכלי התקשורת לחדור אליהם פנימה. ב' לא לבד; כ-100 אסירים מוחזקים באגפי ההפרדה בבתי הכלא השונים ברחבי הארץ והם מוחזקים בהפרדה מוחלטת משאר האסירים. יש גם הפרדה זוגית (שני אסירים בתא) שבהן ניתן להחזיק אסירים עד שנה. במרבית האגפים יש מצלמות שמטרתן להשגיח על האסירים.
בכל בית סוהר יש אגף הפרדה, אך החזקת אסיר באגף הפרדה נחשבת לעונש הקשה ביותר, ודרושה ועדה מיוחדת של שב"ס כדי להכניס מישהו לשם. הוועדה מורכבת מאנשי מקצוע ובהם קציני מודיעין אשר מנתחים את אישיותו, רמת מסוכנותו לציבור, לאסירים ולביטחון המדינה. במידה ורמת המסוכנות של האסיר נותרת בעינה אחת לחצי שנה יכול שב"ס להאריך את שהות באגף ההפרדה בעוד שישה חודשים נוספים. מרבית האסירים מגישים עתירות לבתי המשפט על השארתם באגף ההפרדה אבל רובן (97 אחוז) נדחות, במיוחד כאשר אנשי הפרקליטות מציגים לשופטים דו"חות מודיעין מסווגים.
הסיבות להחזקת אסיר בהפרדה די מגוונות: חשש לשלומו של האסיר – כלומר האסיר מסיבות נפשיות עלול לפגוע בעצמו ולכן יש לבודד אותו; האסיר עצמו מהווה סכנה לכלל האסירים; האסיר מהווה סכנה לביטחון הציבור והמדינה וקיים חשש שהוא עלול להימלט מהכלא או להמשיך לבצע עבירות פליליות או ביטחוניות מתוך תאו.
התנאים באגפי ההפרדה הם קשים ביותר עבור האסיר. 23 שעות ביממה הוא נמצא בתא עם מכשיר טלוויזיה ורדיו, יש לו לרוב שעה אחת ביום לטלפון, שעה ביום לטיול בחצר, והוא יכול להכניס כמה ספרים ועיתונים. אסיר בהפרדה מקבל ביקור משפחתי אחת לשבועיים, והתייחדות אחת לחודש, לעיתים יותר – תלוי בהתנהגות האסיר.
לאורך השנים הסנגוריה הציבורית אשר ערכה ביקורות באגפי הפרדה התריעה מפני התנאים התת אנושיים השוררים בהם. אם לשפוט לפי תלונות האסירים, המצב אכן נראה חמור: תאים קטנים של כשלושה מ"ר, מקקים השורצים בתאים, עובש וקירות מתקלפים, מחסור במוצרי הגיינה, קשיים בנשימה ומחנק בגלל מיעוט בחלונות, חוסר אוויר צח ואור יום, אסלות וכיורים בחלקם חלודים וישנים. לדברי האסירים בחלק מהתאים לא הוכנסו מכשירי רדיו וטלוויזיה או מאוורר ולא היה מעקב של פסיכיאטר, רופא ועובדת סוציאלית. כמו כן התלוננו על כך שנאזקו בידיהם וברגליהם במשך שבע שעות במיטותיהם, שבחלק מהחצרות אין מתקני מים והגרוע מכול – על היחס גרוע של הסוהרים וקציני האגפים והנהלת הכלא.
"אין ספק שהחזקתם של האסירים בתאי ההפרדה הקיימים מחמירה את מצבם הנפשי ופוגעת בבריאותם וחלקם בסוף מתאבדים", טוען עו"ד אבי חימי, המשמש גם כיו"ר הפורום הפלילי בלשכת עורכי הדין. "צריך לשפר את המצב הקיים ולדאוג שאותם אסירים ישתלבו במערך הטיפול והשיקום בבתי הכלא ושהסטנדרטים בתאים יהיו כמו בבתי הכלא באירופה. מחקרים הוכיחו שהחזקת אסיר לאורך זמן בתא הפרדה גורמת להחמרה נפשית קשה במצבו".
רשימת האסירים בעבר ובהווה שהוחזקו וחלקם עוד מוחזקים באגפי הפרדה די מרשימה: האסיר איקס- בן זגייר (התאבד בתאו בכלא 'איילון'), מרגל האטום מרדכי וענונו (מרבית שנותיו היה בבידוד מוחלט בכלא 'שקמה' ואף חרט עח קירות הכלא טבלת ייאוש), המרגל מרכוס קלינברג, הרוצח יגאל עמיר, וכן ראשי ארגוני הפשיעה: אסי אבוטבול, איציק אברג'ל, יוסי מוסלי, האנס הסדרתי בני סלע ועוד.
אחד האסירים המרתקים שהוחזקו באגף הפרדה במשך כמה שנים הוא אורן אברהם, רב נוכלים. אברהם נהג לשלוח מהכלא מגשי פיצה למשרד ראש הממשלה, נערות ליווי, אמבולנסים וזרי פרחים לשופטים כשהוא נעזר בכרטיסי אשראי שלהם. הוא חדר למחשבי המשטרה ושלף מתוכם פרטים אישיים של אזרחים ואישי ציבור. בשב"ס הבינו שאברהם הוא פגע רע והוא הוכנס לאגף הפרדה כשהוא מנותק מהעולם ושיחות הטלפון שלו זוכות להאזנה של סוהרים. לאחר 14 שנה הוא השתחרר מהכלא וכולם נשמו לרווחה לאחר שהבטיח שהוא יוצא לדרך חדשה ומפסיק עם כל מעשי הקונדס המטורפים שלו.
"גורמים לך להגיע לייאוש, לדיכאון, לאבד תקווה לחיות"
ב' (45), תושב מרכז הארץ, מוחזק באגף הפרדה כבר כחצי שנה. הוא הורשע בעבירות מרמה והונאה (עקיצת אנשי עסקים) במיליוני שקלים, עיסוק בו הוא המשיך מהכלא כשהיה באגף פתוח – עד שהוחלט להעבירו לאגף הפרדה. השיחה איתו נעשית באמצעות טלפון, אך את הייאוש שבקולו לא ניתן לפספס.
"תמיד כשהייתי בכלא דיברו על אגף ההפרדה כעל גיהנום. כמקום שאסירים משתגעים, מאבדים צלם אנוש, שמי שמגיע לשם צריך לרשום צוואה כי אי אפשר לדעת מתי הוא ימות משיגעון או ממחלה. בהתחלה חשבתי שכולם מגזימים בסיפורים אבל כשהגעתי ושמעתי על הסיפור של האסיר איקס (בן זגייר) הבנתי שאני חי פה על זמן שאול, שאם אאבד את השפיות אז זהו אני גמור, מת. גורמים לך להגיע לייאוש, לדיכאון, לאבד תקווה לחיות. אפילו הזהרתי את אשתי שאני נשבר שמתחיל להימאס לי שאם אמות שתדע למה לא החזקתי מעמד".
כ-12 שנה מחייו בילה ב' בבתי הכלא. הוא מכיר היטב את מרביתם, אבל את הרומן עם אגף ההפרדה הוא חווה עכשיו לראשונה בחייו. הפעם הוא מרצה כארבע שנים על עוקץ גדול שביצע ומחכה לו עוד תיק פלילי על הונאה שביצע מהכלא באמצעות הטלפון.
"אתה קם בחמש בבוקר לספירה, רוצים לוודא שאני חי, חושך מצרים באגף. קור כלבים בחורף וחום אימים בקיץ עד שאתה הופך לסמרטוט רצפה. אין אפילו טיפה של אור. אין חלון לראות אור יום. בקושי נכנס לך אוויר. לפעמים אני נחנק, משתעל הרבה. מחכה לארוחת בוקר לקראת שש וחצי בערך. הסוהר מכניס לי את האוכל דרך הדלת. לפעמים האוכל לא מספיק או שהוא קר מדי. אבל אין עם מי לדבר, הסוהרים לא סופרים אותך ממטר. קשוחים מאוד. בקושי מתייחסים אליך. אני עבורם כמו אוויר, שום דבר. זבוב. החברים הכי טובים שלי הם הברחשים, פשפשים, גו'קים ויתושים. כבר התרגלתי אליהם.
"באתי מאגפים פתוחים, שבהם יחסית אתה נמצא עם עוד אסירים בתא, מדבר איתם, מעביר את היום. באגף ההפרדה אתה מדבר לקירות והם אפילו לא עונים לך. אין הד. זה האמ-אימא של הגיהנום. אתה מדבר לעצמך. קשה מאוד להעביר 23 שעות ביממה. אי אפשר לישון כל היום. השירותים שלי הם 'בול 'קליעה' כמו בטירונות בתנאי שדה בצבא. הקירות מתקלפים, עובש, עוד רגע אתה מרגיש שהכול נופל לך על הראש. במקום כזה אפילו טבלת ייאוש לא עוזרת לך. לפעמים אני כבר לא יודע מתי יום ומתי לילה. מאבדים את תחושת הזמן. אין שולחן להניח עליו את האוכל. אתה אוכל בישיבה על המיטה. כל האוכל לפעמים מתפזר על הרצפה. אתה יושב בתא, בלי תעסוקה, בלי שיקום, לא יכול לצאת החוצה. רק בצהרים נותנים לך לצאת לשעה של טיול בחצר וגם אתה שם לבד. זו השעה הכי טובה של היום. סוף סוף יש אוויר צח. רואים קצת שמיים כחולים, לפעמים השמש מחממת את הגוף, עושה קצת ריצות כדי להזרים דם לגוף אבל רק מהמחשבה שזה עוד כמה דקות נגמר לך אתה מתחיל לחטוף ג'ננה, לאבד את הראש. היו אסירים שביקשו חתול, תוכי שיהיה להם מישהו לדבר חוץ מהאישה והילדים, אבל זה לא עזר להם".
אחרי המקרה של סמואל שיינבין – אסיר העולם שהיה באגף הפרדה בכלא 'רימונים', השיג אקדח, פצע ארבעה סוהרים ולאחר מכן חוסל – ב' הרגיש מהר מאוד את לחץ הנהלת הכלא.
"פתאום נכנסו סוהרים לאגפים, לקחו את כל המגבים, השאירו אותנו בלי כלום לשטוף את הרצפה ולנקות את התא", שיחזר ב'. "הם חיפשו אם יש כלי נשק, סכינים מאולתרים, דברים חדים. הם היו באטרף. השתגעו, הפכו את התא. היינו סגורים בלי גישה לטלפון כמעט יממה. הסוהרים היו מאוד עצבניים. העובדה שמישהו השיג אקדח וירה חירפנה אותם. זה מה שקורה כשמחזיקים אסירים באגפי הפרדה בתנאים לא אנושיים, הם משתגעים, מאבדים שליטה, לא אחראים למעשיהם. לאסיר באגף הפרדה שיודע שעלולים להשאיר אותו שם שנים (יש אסירים שנשארו תשע ועשר שנים בגף הפרדה) אין מה להפסיד. אני יודע על אנשים שהפכו לחולי נפש שהם שבר כלי. אתה יודע מה זה לחיות בתא של שני מטר על שני מטר. לפעמים אין זרימה של מים חמים במקלחות ואני מתקלח במים קרים או בכלל מוותר על מקלחת".
ב', כמו שאר האסירים באגף ההפרדה, לא זוכה לתכניות טיפול – הוא לא עובד במפעלי הכלא או לומד באגף החינוך. "אני יודע שמגיע לי עונש על מה שעשיתי ושאני משלם את חובי לחברה, אבל גם מגיעים לי זכויות כאסיר ולא משנה מה עשיתי. אנשים לא מבינים מה זה להיות באגף הפרדה. כל יום זה כמו שנה. הזמן לא עובר. בוא אהיה עדין איתך: לכלב ברחוב יש חיים יותר שמחים משלי. הוא לפחות משוחרר. שלפחות ישלבו אותי בחינוך או בתעסוקה, שיהיה לי משהו לעשות כדי להעביר את היום ולא להיות תקוע 23 שעות בתא מעפן ומעופש. זה רק מחמיר את המצב הנפשי שלי ושל שאר האסירים. אני בן אדם, לא רובוט".
ב' מסיים את השיחה בטון קודר: "אני לא יודע איך אחזיק מעמד בקצב הזה. השיחות עם האישה והילדים משאירים אותי קצת שפוי, אבל יש הרבה רגעי שבירה, אני בוכה הרבה, מתפלל, יש לי ספר תהילים בתא, אתה מתחזק קצת. אני לא אדם דתי, אבל כדי לשרוד את הג'ונגל האמיתי פה אתה נאחז בכל דבר שיכול לגרום לך להאמין שתצא מפה בחיים. יש כאלה שיצאו בארונות אחרי שהתאבדו, אני מדבר איתך ומקווה שאולי משהו השתנה, שיתייחסו אלינו כמו בני אדם ולא חיות. אפילו את הסיכוי לעלות לוועדת שליש לא יתנו לי, איך אני אשרוד אתה שואל? אין לי מושג, אולי בכלל לא. עוד מעט פסח, ובחגים שאתה נזכר במשפחה ובילדים, זה שיא השביזות, אתה נשבר ורוצה למות שאתה לא איתם".