כשאנחנו חושבים על מסע מפרך שהתלמיד עושה על מנת ללמוד למרגלותיו של מאסטר אמיתי באומנויות הלחימה, אנו נוטים לדמיין איזה מנזר אפוף ערפל בנופים של יפן או סין. המאסטרים עצמם הם בדרך כלל מתבודדים הממעטים לדבר, ומילותיהם הבודדות נשארות כחידה מהדהדת, שתלווה אותנו לאורך השנים.
אם כך, מישהו מוכן להסביר לי מה אני עושה ברכב אמריקאי שכור ומחורבן, באמצע מדינת וושינגטון?
האמת שבדיוק את זה: אני בדרכי לאחד מהמאסטרים האמיתיים שחיים היום. הוא פשוט נראה כמו קאובוי וגר במקום בעל השם הבלתי סביר "וואלה-וואלה, וושינגטון".
אז לכל חובבי מנזר השאולין ותרבות הסמוראים, עמכם הסליחה. כבודם של הלוחמים האסייתים במקומו מונח, אבל אני נוסע היום אל ג'יימס א. קיטינג, Master-At-Arms – תואר מההיסטוריה שמקבל מישהו שיודע להלחם בכל כלי הנשק בערך. פעם היה אחד כזה בכל טירה. היום יש מעטים כאלה, וג'ים קיטינג הוא אחד הנחשבים בהם.
"קסמים זה חלק מתכנית הלימוד שלנו"
וואלה וואלה היא חור בחצי האחר של וושינגטון, המזרחי, זה שפחות אוהבים לדבר עליו. למי שאי פעם נסע או ייסע לשם – מדובר במחזה מרהיב. תוך רבע שעה האקלים משתנה מהרים מושלגים, מפלים והכל ירוק, למדבר. נקודה. ולא מדבר לייט – אלא מדבר שבו לכולם יש רובים, והמאכל הלאומי הוא שומן. ברוכים הבאים; כאן גרים גברים.
אם האחים כהן היו מלהקים דווקא את סטיב בושמי לתפקיד ה-Dude בביג לבובסקי, ואם בושמי היה קצת יותר גבוה ועם עיניים כחולות חודרות, הייתם מקבלים את מאסטר קיטינג. פגשתי את האיש באולם האימונים הדו-קומתי שלו. בקומה למטה יש אוסף מוזר מאוד של כלי נשק: חרבות מעץ ומפלדה, מטרות אימונים, מקלות וחישוקי לחימה, שוטים ובנדנות, רפליקות של רובים אוטומטיים, כמה אקדחים אמיתיים מאוד, וכמובן, סכיני בואי – גאוותו של קיטינג.
בקומה השניה יש בלאגן. חלק מהבלאגן הוא אוסף של מכתבי המלצה והערכה, החל מתעודת הוכרה של יחידת הקומנדו הבריטית SAS ("הם שולחים כל שנה כמה מהמאמנים שלהם לעבוד איתי. אני מלמד אותם כמה טריקים חדשים") וכלה במכתבים מברוס לי. הכל מגובב יחדיו, ליד פלאיירים של המסעדה הסינית המקומית. שום דבר לא תלוי על הקיר.
קיטינג, באמצע שנות החמישים שלו, הוא איש מסתורי. מדי פעם הוא מדבר על מורים שלו מהעבר – הוא למד אומנויות לחימה שונות אצל מאסטרים שונים, עם התמחות ב-JKD של ברוס לי, סילאט אינדונזי, ארניס פיליפיני, קונג פו ועבודת קרקע. אבל הוא לא מזכיר היכן למד לירות, ולמה סוכנויות ממשלתיות מכל גווני הקשת הפדראלית עולות אליו לרגל. אני גם לא שואל.
לא נדרשות יותר מכמה דקות עבודה עם קיטינג כדי להבין שהאיש הוא גאון, ולוחם פנומנלי. "בוא תראה משהו", הוא אומר ומושיט את הידיים קדימה כאשר האגודלים פרושים בניצב מהיד. המחווה אומרת "תירגע אחי, אני לא רוצה צרות". קיטינג מחייך: "אני כביכול מנסה להרגיע אותך, נכון?" ותוך שבריר שניה הוא זורק את ידיו שמאלה, עדיין באותה תנוחה, בעוד שגופו שובר ימינה. "אצל קוסמים זה נקרא Framing – אני מכתיב למוח שלך מה המסגרת שדרכה הוא רואה את המציאות, ואז משתמש בזה כדי לשחק עם הפרספקטיבה שלך".
והוא צודק. העיניים שלי נשארות דבוקות למסגרת, גם כשהמסגרת זזה וקיטינג עצמו כבר בצד השני. "טריקים וקסמים זה חלק מהתוכנית הלימודים שלנו", קיטינג ממשיך עם זיק משועשע בעיניים. "עם מטפחת אפשר לעשות עוד דברים מלבד לשלוף שפן". הוא שולף את הבנדנה שהיתה קשורה לחגורה שלו. "אני תופר פה מטבע של 25 סנט, לקצה, ותראה". הבנדנה מצליפה, קופצת מידו. "זה שובר עצמות רכות בלי למצמץ".
קיטינג הוא מלומד אמיתי בכל הנוגע להיסטוריה של הלחימה – וגם בכל מה שנוגע להיסטוריה של האזור בו הוא גר. "אני מתחבר יותר טוב לאינדיאנים כאן מאשר ללבנים, לפעמים". לדבריו, האינדיאנים עושים לו כבוד. "הם אומרים שיש לי ספיריט חזק ומיוחד". אמריקאי ממוצא אירי שמרגיש בנוח בטקסים אינדיאנים, ושואב מהם כוח. החיים מלאים בהפתעות.
קיטינג: מחיה הסכינאות האמריקאית
חשבתם פעם איך זה שכל אומנויות הלחימה באות ממזרח אסיה? נכון, יש איגרוף והאבקות יוונית רומית, אבל כולנו יודעים שזה רק ספורט זירה. איפה הקונג פו, הקראטה, הג'יוג'יטסו? למה לאנגלים אין קונג פו שלהם? איך זה שביפן עדיין מלמדים לחימה בחרבות ובאירופה יש רק סיף אולימפי מעפן?
ובכן, אפשר להגיד באופן די כללי שלסינים יש רומנטיקה, אבל לנו יש כדורים חודר שיריון. ליפנים ולסינים יש סנטימנטים מאוד רומנטיים ונוסטלגיים לגבי הלחימה שלהם, בעוד שהמערביים פשוט רצו להרוג, ומהרגע שהומצא הנשק החם, לא היה טעם ללמוד את השטויות האלה של חרבות ופגיונות. צבאות מודרנים מכירים היום בטעות של הטענה הזאת, וחוזרים לשלב סכין כחלק מהאמל"ח של חלק מהיחידות.
מעבר להיותו אמן לחימה בין-לאומי, לקיטינג שמור מקום מיוחד בהיסטוריה של אומנויות לחימה; יחד עם חרש הנשק ביל באגוול, הוא אחד האחראים המרכזיים לשחזור ושימור אומנות הלחימה בסכיני בואי. קיטינג קרא מדריכי לחימה ישנים, חקר, ונבר במקורות של המורים הגדולים ללחימת בואי, וגם של אלה שהשפיעו עליהם – סיף ספרדי, אנגלי, צרפתי. אבל המחקר של קיטינג לא התבצע רק בספרייה אלא עם כלי הנשק עצמם – מה שלא עבד, לא נכנס לתוכנית הלימודים.
את תכנית הלימודים שלו מפיץ קיטינג לתלמידיו – אלה שגרים בשכונה, וגם אלה שבאים במיוחד מרחוק – ומתחילת שנות התשעים הוא מעביר סמינר שנקרא The Riddle of Steel: עשרים וחמישה גברים מתאספים במקום נידח למשך כמה ימים, ומתאמנים באינטנסיביות באמנות הלהב. נשמע כמו משבר גיל העמידה בהתהוותו? לא הייתי אומר את זה לקיטינג בפנים.
ה-Riddle of Steel ובוגריו עשו רבות להפצת הבשורה והחזרת העטרה ליושנה. סכיני בואי, במיוחד כאלה שנעשו ביד, הם פרטי אספנים מבוקשים מאוד, ועשרות ספרים נכתבו על הנושא. כמובן, כשיש דרישה יש גם מענה, והשוק התמלא עם השנים במורים שונים המלמדים לחימה בבואי. לא כולם מסכימים אחד עם השני, אבל יש קונצנזוס (תופעה מוזרה למדי בקהילת אמני הלחימה) לגבי מעמדו של קיטינג.
יש משהו מאוד אמריקאי בהחייאת הלחימה בבואי. ממש כמו שיפנים ממשיכים להתאמן באמנות הלהב של הסמוראים וכך משמרים מסורת בת מאות שנים שבאה מקונטקסט מסוים, כך גם לאמריקאים חשוב לחפור בשורשים ההיסטוריים שלהם. זאת למרות שתקופת הזוהר של הלחימה בבואי ארכה כמה עשרות שנים בלבד וגוועה במהירות; אין לה שימוש היום, כי אנשים לא עורכים יותר דו-קרבות, וכי יש נשק חם. אבל המסורת האמריקאית אומרת שאם אין אגדות ישנות אז גם אגדות חדשות זה טוב. ג'ים קיטינג הוא חלק מהמסורת הזאת. הוא משחזר את האגדה של לחימה בסכין, ותוך כדי כך הוא הופך לאגדה בעצמו.