אם תבקר בבר ספורט אמריקאי תתקשה להאמין שהאיגרוף היה פעם ספורט הצופים הכי אמריקאי. אבל בשנות השלושים של המאה הקודמת, ושוב פעם בשנות השבעים, קרבות איגרוף היו המקום להיות בו אם היית מפורסם ועשיר – גם בזירה וגם מחוצה לה. כולם דיברו על מוחמד עלי וכולם התווכחו מי היה קורע את מי בזירה. הספורט והעוסקים בו היו גיבורי תרבות.
ואז הוא נעלם. שנות התשעים קברו את האגרוף; שנות האלפיים שכחו אותו. לא תמצאו קרבות גדולים בארה"ב יותר; אף רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה לא תשים משחק בפריים טיים. האיגרוף נשכח. מה קרה לו? למה הספורט הג'נטלמני נעלם?
לאחר מחקר מעמיק שכלל שיחות נפש עם שיכורים בתחנה המרכזית, מפגשים אינטימיים ומלאי זיעה עם מדריך איגרוף קובני ושעות ארוכות וכואבות של צפייה ברוקי 5, הצלחתי לייצר, אולי, בפעם הראשונה בעולם, מסמך רשמי שיפרט את הסיבות המרכזיות לנפילת האיגרוף מעל במת הספורט העולמי.
למה רק בידיים כשאפשר גם ברגליים?
המדע המדויק של טכניקות האיגרוף הקטלניות, שיושם בתגרות שיכורים ובמאבקים בין המשטרה לפשע, הגיע לשיאו בשנות ה- 30. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו החיילים האמריקאים הביתה מהמזרח הרחוק עם כמה רעיונות חדשים. הם למדו שהרבה יותר חכם לבעוט, לחנוק ולנעול את היריב שלך בבריחים. האיגרוף, שהיה מקצוע חובה לקצינים בצבא, ספג נוק אאוט רציני ומעליב מגמדים מלוכסנים בחלוקי רחצה לבנים. אחרי זה הגיע ברוס לי וצ'ק נוריס והיום כל ילד כאפות יודע שללמוד רק אגרוף להגנה עצמית, זה חבל על הכסף.
דון קינג
ידי הזהב, כך קראו להעבריין והאמרגן המושחת וזקור השיער דון קינג, וזה בגלל שהוא עשה המון כסף על פרצופם המרוסק וכבודם העצמי של מתאגרפים. הוא הואשם ברצח, הטיית קרבות, תביעות משפטיות בעוון הונאה של מיליוני דולרים והרבה מכות מחוץ לזירה. כשטייסון עבר לקבל את חסותו של הדון רבים ראו את זה בתור סנוקרת רצינית להתדרדרות הכללית של הספורט. במיוחד אחרי שטייסון הפסיד באופן משונה בקרב אגרוף שערורייתי נגד ג'יימס "באסטר" דגלאס ב- 1990 ביפן, כשהמהמרים נותנים סיכוי של 1 ל- 42 לטובת טייסון. דון קינג הפך לפנים של האגרוף – ואלו פנים שהעולם העדיף לא לראות.
מייק טייסון הרשע
טייסון היה אלוף העולם הכי מהיר והכי אכזרי שאמריקה ידעה בשנות ה-80 וה-90. הוא גדל, ללא אב, בביבים של הגטו השחור ואותר על ידי מאמן במוסד לעבריינים צעירים. ב-1986 זכה באליפות העולם בפעם הראשונה, ומאז הספיק לאנוס מתמודדת בתחרות מלכת היופי השחורה, להרביץ לשופט, לנשוך, לקרוע ולירוק את אוזנו של הטוען לכתר ולאיים שיהרוג ויאכל את ילדיו; לא חסרו קטטות רחוב, פשיטות רגל, קללות ומכות עם האמרגן, קעקועים מפחידים על הפנים וכמה שנים בכלא שמור במיוחד. הראיונות בטלוויזיה גילו כי הוא לא יודע לקרוא ושהוא בסך הכל דפ"ר לא קטן. הוא נחשדב הטיית קרבות ויצר כזה שם רע לאגרוף שלמפרסמים ולאוהדים פשוט נמאס.
הימים היפים: קרב האליפות של טייסון
ה-MMA
הקהל השרוף, זה שבשנות השבעים נהג לצפות בקרבות האיגרוף ארוכים ולהמר ולהפליץ, גילה ענפי ספורט יותר מלהיבים. ב-MMA מותר לפוצץ את היריב בכל מצב, בלי ספירה ובלי בטיח, ובטח לא ב-15 סיבובים שנגמרים בנקודות. הקהל, בקיצור, נהיה תאב דם יותר. בייחוד כשה-MMA הוכיח כבר בהתחלה שאם שמים אמן ג'יוג'טסו נגד מתאגרף, המתאגרף יפסיד. (אפילו מייק טייסון חתף שם מכות רצח).
משעמם לי
קרבות ארוכים ומתישים של 15 סיבובים וסיום משעמם בנקודות. איזה שעמום. מאז הנוק-אואטים הגדולים של מייק טייסון המהיר והמרושע, הספורט הזה פשוט הוריד הילוך. וכיוון שהאצבע על השלט עפה כמו ציפור ועוקצת כמו דבורה, פחות ופחות אנשים נוטים לראות קרב מהתחלה ועד הסוף.
תרבות ההיפ-הופ
הצעירים הרעבים והמוכשרים מהגטו של השכונות באמריקה שינו נתיב והם מעדיפים לפרוץ דרכם אל הכסף והבחורות באמצעות מוזיקת הגאנסטה-ראפ: הרבה פחות כואב, מותר לעשות סמים ויש בערך אותה כמות של כוסיות ותכשיטים מנצנצים. לוחמי העתיד מאמצים את סגנון המתאגרפים בלבוש הספורטיבי ופיתוח השרירים, אבל היום מספיק מראה קשוח עם מאפרת וספר צמוד בשביל לברוח מהגט ולהפוך למותג כלכלי.
מוחמד עלי מנצח את סוני ליסטון. הימים היפים של האגרוף
זבנג בראש
ארגון הבריאות העולמי קבע כי האיגרוף הוא אחד מענפי הספורט הכי מסוכנים בעולם (כמעט כמו אופני הרים). בגלל שהטכניקה הבסיסית בספורט היא לנסות ולפוצץ ליריב את הגולגולת בכמה שיותר בוקסים, הפציעות קשות מאוד. יש אפילו כמה מדינות של כוסיות (שוודיה, נורבגיה, פולין, קובה) שהוציאו את הספורט מחוץ לחוק.
ומי שלא מבין מה זה נזק מצטבר מאגרוף מוזמן לשוחח קצת יותר מדקה עם מוחמד עלי.