האנושות אוהבת תעלומות. יש בנו משיכה אל הלא נודע ואל אינספור האפשרויות שהוא טומן בחובו, כנגד התשובות המוחלטות שהן חלק מחיינו - מהשמש הזורחת בבוקר ועד לחשיכה היורדת עם ליל. העולם המודרני, חמוש בכלים הולכים ומתקדמים של מדע וטכנולוגיה, מציע לנו פחות ופחות תעלומות ויותר ויותר פתרונות. אבל למרות כל הקדמה, נותרו איתנו עדיין עשרות תעלומות שספק אם יפתרו אי פעם: מי יצר את מעגלי החיטה והתירס, איפה ארון הברית, ולאן נעלם די. בי. קופר. הנה מדגם מייצג של חמש כאלו: מההיסטוריה הרחוקה ומהעבר הקרוב, מהמציאות ומהמיתוס, מגובות בנימוקים מדעיים או מלבות תיאוריות קונספירטיביות.
מיסתורין בלב ים: משולש ברמודה
השטח המשולש שמצוי בין שלושה איים-קודקודים באוקיאנוס האטלנטי, בין חופי פלורידה לפוארטו ריקו, הפך לשם נרדף לתעלומה. אפל ואניגמטי, הוא פרנס את דמיונם של סופרים ויוצרים רבים, וגרם לרבים אחרים להדיר רגליהם מהאזור, לחפש נתיבים עוקפים ולהימנע מלהתקרב אל החור השחור המסתורי.
האירוע המפורסם ביותר שהתרחש במשולש, ושסביבו נוסד המיתוס, היה היעלמותה של "טיסה 19" ובה חמישה מפציצים אמריקניים שהמריאו מפורט לאודרדייל שבפלורידה ולא שבו לבסיסם. אחד משני מטוסי החיפוש שיצאו בעקבותיהם נעלם אף הוא. לא נמצא כל זכר למטוסים, וההתרגשות שעלתה עם מציאת שלדי מטוסים דומים ב-1991 ליד חופי פלורידה שככה כשהתברר על פי מספרי המנועים כי מדובר בטיסה אחרת. כנגד הדיווחים המסתוריים על הפרשה, נטען לימים כי היה מדובר בטיסת אימון של צוערי טיס, שמפקדם טעה כפי הנראה במסלול והוביל אותם להתרסקות בלב ים. לכך ניתן להוסיף הפרעות אלקטרו מגנטיות שנרשמו באזור.
ל"טיסה 19" הצטרפו היעלמויות ועדויות נוספות, שראשיתן עוד במאה ה-15, בכריסטופר קולומבוס שכתב ביומנו על מצפנים שמשתגעים ועל להבת אש שנצפתה בשמיים. התשובות שניפקו חובבי המסתורין היו רבות, החל מאזור הנתון לשליטת חייזרים ועד לחורים בזמן.
לארי קושה, ספרן מאריזונה שהחל לגלות התעניינות בנושא, פרסם ב-1975 ספר שהפריך רבות מהתעלומות סביב המשולש, רובן בשל אי דיוקים (כמו טעות במיקום נמל או בתיאור מזג האוויר). ספרו חיזק את הטענה כי לא מדובר במקרים יוצאי דופן, בוודאי בהתחשב בכך שמדובר בנתיב שיט הומה. עיתונאי ה-BBC טום מנגולד סיפק לאחרונה הסבר לשתי טיסות בריטיות מסוף שנות הארבעים שנעלמו, על 51 נוסעיהן ואנשי צוותן, כשהצביע על נתיב הטיסה הארוך מלונדון, איכות המטוסים הירודה ונהלי הבטיחות הלקויים של חברת התעופה.
ספינת הרפאים: מארי סלסט
גם שמה של ה"מארי סלסט", הארכיטיפ של ספינות הרפאים, נקשר במשולש ברמודה. ה"מארי סלסט" היתה ספינת סחר שהפליגה מניו יורק לגנואה שבאיטליה ב-7 בנובמבר 1872. ב-4 בדצמבר היא נמצאה נטושה, כ-640 קילומטר מחופי גיברלטר. צוות הספינה "דה גרטיה", שמצא את ה"מארי סלסט", הופתע למצוא אותה במצב תקין ומסודר. בחדר האוכל עוד עמדה הארוחה מוכנה, והרישום האחרון ביומן הקפטן נעשה ב-10 בנובמבר, עשרה ימים קודם למציאתה (משמע שהיא ככל הנראה שייטה כעשרה ימים ללא יד מכוונת, ובכל זאת שמרה על מסלולה).
האפשרות שה"מארי סלסט" נשדדה בידי פיראטים לא נמצאה סבירה, מכיוון שהמטען היקר נמצא על הספינה, כמו גם חפצי הערך של נוסעי הספינה. תיאוריות אחרות הציעו הסברים מדעיים כמו רעידת אדמה תת-ימית או נדי מים, והסברים מדעיים פחות כמו מפלצות ימיות. משולש ברמודה, שהיה בנתיב שיוטה, התקבל כתשובה סבירה להיעלמות המפתיעה של הצוות.
היבשת האבודה: אטלנטיס
ועוד בענייני ברמודה: אטלנטיס, היבשת האבודה, שימשה אף היא כהסבר אפשרי לכוח המסתורי שמבעבע מתחת למשולש ומשבש את תנועת הספינות והמטוסים. מיקומה של אטלנטיס היא אחת התעלומות העתיקות בתולדות האנושות, ושורשיה בכתבי אפלטון, שתיאר אותה כאי גדול מעבר ל"עמודי הרקולס" (מצר גיברלטר), ששלט בחלקים נרחבים מאפריקה וממערב אירופה, ושקע למצולות בן לילה לאחר ניסיון פלישה כושל לאתונה. אטלנטיס תוארה בכתבי אפלטון כתרבות מפותחת בכמה דרגות לעומת אלו שסביבה, שנגשה בגסות בעמים שכבשה, וסופה שחרבה בזעם האלים.
כנגד הדעה הרווחת שאפלטון השתמש באטלנטיס, כדרכו, כמשל - ניגוד לחברה האתונאית המושלמת - רבים סבורים כי היבשת אטלנטיס אכן היתה קיימת. מיקמו אותה, בין השאר, באיים רבים בים התיכון (כרתים, סנטוריני, סרדיניה, קפריסין ומלטה), ביבשת דרום אמריקה, באנטרקטיקה, ואפילו בארץ כנען. הרעיון הסעיר גם את דמיונם של הנאצים, וב-1939 ארגן היינריך הימלר משלחת שחיפשה בטיבט בני גזע ארי-אטלנטי. תזוזת הלוחות הטקטוניים דחתה את האפשרות של "היעלמות" יבשת, והממד הפנטסטי שבמיתוס, כפי שהתבטא ביצירות רבות (ספרים, סרטים, שירים, משחקי וידאו ועוד), תפס נפח גדול יותר על חשבון התיאוריות על היבשת האבודה.
האמת נמצאת אי שם: תקרית רוזוול
חייזרים מאיישים תעלומות רבות ומסקרנות, ותקרית רוזוול היא המפורסמת שבהן. היא נסבה סביב התרסקות מסתורית של כלי תעופה בסמוך לעיירה רוזוול שבניו מקסיקו ביוני-יולי 1947. האירוע הביא לגל של שמועות, הר של ספרים וסרטים וים של תיאוריות קונספירטיביות, ובמרכזן הטענה כי הממשל האמריקני מסתיר מהציבור את העובדה כי ברוזוול נמצאו גופות חייזרים.
כנגד הגרסה הרשמית של צבא ארצות הברית, לפיה מדובר בשרידיו של בלון ניסוי סודי שנשא ציוד מודיעיני, עמדו עדויותיהם של אנשים כמו החוואי שבשטחו התרסק העב"מ, השריף המקומי, ומפקד יחידת חיל האוויר שהוצבה במקום, ששחרר לתקשורת הודעה פזיזה על מציאת "צלחת מעופפת". בהמשך ניסה חיל האוויר האמריקני למזער את הנזק, אך זה היה מאוחר מדי. השמועה על החייזרים ברוזוול כבר פשטה לכל עבר. תעלומת רוזוול הזינה גם את מיתוס "אזור 51", הבסיס הצבאי שבנבאדה, שבו, על פי הטענות, בוצעו הנתיחות בגופות החוצנים, כמו גם למידת ופיתוח טכנולוגיות חייזריות, שיבוט וירוסים חייזריים ושאר מפגשים מהסוג השלישי.
מעגל האבנים המיסתורי בעולם: סטונהנג'
על פני תבל פרושים כמה מבנים מרשימים שייעודם לוט בערפל, אך אף אחד מהם לא מתקרב לתעלומה שאופפת את מעגל האבנים הענק סטונהנג'.
האתר הפרהיסטורי המפורסם, השוכן במחוז וילטשייר שבאנגליה, נבנה בהדרגה במשך כ-3,000 שנים. בעידן המודרני הוא הפך למקום מפגש לפגאנים ולדרואידים, אולם תפקידו בעולם הקדום הוא שמעסיק את החוקרים. מכיוון שלא נמצאו כל כתבים המתעדים את הפעילות באתר, התיאוריות פרחו: מקדש פולחן לאל השמש, אתר ריפוי לחולים ולנזקקים, ואולי בכלל מצפה כוכבים. העובדה ששיטות הבניה המקובלות בתקופה לא היו מסוגלות לסייע בשינוע אבני הענק והצבתן חיזקה תיאוריות על טבעיות שונות. ארכיאולוג בריטי טען לפני כשנתיים כי מחקרו שם קץ לתעלומה, וכי האתר שימש כאתר קבורה לבני מלוכה במשך כ-500 שנים. כך או אחרת, השימוש המודרני באתר מלמד כי המיתוס חזק מכל מחקר.