"כיפת ברזל" היא ללא ספק הכוכבת הרשמית והבלתי-מעורערת של מבצע "עמוד ענן". היירוטים התכופים שלה מסייעים לעורף הישראלי להתמודד עם מתקפות הטילים המסיביות, וכך מאפשרים להנהגה לפעול בצורה מדודה ומחושבת. עמיר פרץ, אשר כשר הביטחון אישר את פיתוח המערך ודחף להקמתו, למרות התנגדותם של גורמים רבים, זוכה בימים אלה לשבחים רבים. "גם עם המשקפת הסגורה הוא ראה רחוק יותר מכולם", מחמיאים הפרשנים בהתייחסם לתמונה המביכה והמפורסמת ההיא. זו לא הפעם הראשונה בה מתמודדים מנהיגי המדינה עם הצורך לקבל החלטה שצפויה לשנות את פני המציאות הישראלית. אלה כמה מההחלטות שהתקבלו על ידי בן אדם אחד, שניצב בצומת דרכים גורלי, והתבררו כהחלטות שהשפעתן מרחיקת לכת ונוגעת לחיינו עד היום.
ישראל טל (טליק): אבי פרויקט המרכבה
היום אולי קשה לדמיין את צה"ל ללא טנקים, אך הצטרפות השריונרים למערכה הצה"לית לא הייתה כלל מובנת מאליה. בשנותיה הראשונות התמודדה ישראל עם הצורך להתאים עצמה ללחימה משוריינת על ידי הקמת מערך טנקים נרחב. אם מלחמת העצמאות עוד התבססה ברובה על לוחמי חי"ר, לקראת מבצע קדש בשנת 1956 כבר החזיקה מצרים בצי טנקים מרשים ומדינת ישראל הצעירה ביקשה גם היא לצייד את צה"ל במערך טנקים, שהסתמן כגורם משפיע מאוד בקרב היבשה. אך בעוד הערבים מתמחשים בטנקים מתקדמים ומערביים, מערך השריון של צה"ל הורכב מטנקים ישנים שעברו שיפורים ושיקומים שונים – למרות ניסיונות רבים, לא נמצאה מדינה שהסכימה למכור לישראל טנקים חדישים יותר.
הקש ששבר את גב הגמל היה ביטול עסקה שנעשתה עם האנגלים, שהבטיחו לספק לישראל את הטנק החדש ביותר שלהם, אך חזרו בהם בשנת 1969 בעקבות לחץ שהופעל עליהם מצד הערבים. בצעד טהור של "אם אין אני לי מי לי", התבקש האלוף ישראל טל לערוך מחקר ולבדוק האם ישראל מסוגלת לתכנן, לפתח, ולייצר טנק, והאם זה אפשרי מבחינה כלכלית. טל המליץ לגשת למשימה המורכבת, והציב את עקרונות היסוד לטנק הישראלי. הוא טען שעליו להיות חדשני, פורץ דרך, ושונה מהטנקים המיוצרים ברחבי העולם. הוא האמין שיש להתאים אותו למאפייני הזירות איתן מתמודד צה"ל, והחליט כי הדגש העיקרי בפיתוח הטנק צריך להיות המיגון והחוזק שלו.
כך החל לקרום עור וגידים פרויקט טנק המרכבה – פרויקט שמלווה את השריונרים של צה"ל גם היום. בשנת 1980 החל ייצור הטנק הישראלי, ומאז הוא השתתף בכל העימותים של צה"ל וזכה לא פעם לתואר הטנק הטוב בעולם. ההגנה המרבית שהוא מעניק ללוחמים, הצילה חיים רבים. האלוף במיל' ישראל טל ז"ל, שקיבל לידיו את אחד הפרויקטים השאפתניים והמצליחים ביותר של צה"ל, הפך מאז למיתוס, וקיבל את התואר המכובד "אבי המרכבה".
שמעון פרס: פרויקט הגרעין הישראלי
היכולות הגרעיניות של ישראל, על פי פרסומים זרים כמובן, מהוות את אחד מגורמי ההרתעה המשמעותיים והמרכזיים ביותר של המדינה. קשה לדמיין כיצד הייתה נראית המציאות הביטחונית הישראלית בלעדיהן. אולם בשנות החמישים, כשהחלה להתגבש תכנית הגרעין הישראלית, רבים בממשלה ומחוצה לה התנגדו למהלך הסודי. על רקע הדרישות של בכירים רבים בהנהגה הישראלית לפירוז גרעיני של המזרח התיכון, נאלץ מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס להילחם על מימוש הפרויקט. פרס, שהתהדר בקשרים חמים עם ממשלת צרפת, רתם את הצרפתים לנושא. בשנת 1957 נחתם הסכם בין המדינות לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל.
כך החלה הקריה למחקר גרעיני בדימונה להיבנות עוד בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם בתפקידיו הבאים הוא פעל לקידום הנושא ולהסדרתו הדיפלומטית מול מדינות כמו ארצות הברית, המבקשות לפקח על ההתחמשות הגרעינית. כך גובשה מדיניות העמימות שמאפיינת את הגרעין הישראלי עד היום, ומיוחסת גם היא לפרס. על פי מדיניות זו המבנה החשוד בדימונה הוא בסך הכל מפעל טקסטיל. אך אין ספק שזהו מפעל טקסטיל בעל תרומה מכריעה ביותר לביטחונה של מדינת ישראל.
דוד בן גוריון: פירוק הפלמ"ח
ההחלטה ששינתה את מהלך ההיסטוריה הצבאית של ישראל, הייתה ככל הנראה החלטתו הנחרצת של דוד בן גוריון לפרק את הפלמ"ח עם קום המדינה. עד אז פעל הפלמ"ח במסגרת מטה מאוחד, שהיה מנותק מיחידותיו ההולכות וקמות של צה"ל. בנוסף, היו חברי הפלמ"ח מזוהים פוליטית עם מפלגת מפ"ם, בעוד בן גוריון שאף להקים צבא ממלכתי שיהיה מנותק מהשפעה פוליטית.
פירוק הפלמ"ח והטמעת אנשיו בצה"ל, לא הייתה משימה קלה. רבים מחו על פירוקו של הארגון שהיה גאוות הישוב היהודי, ופעל רבות להקמת המדינה. טענות הועלו נגד בן גוריון, שגרסו כי השיקול המרכזי שלו בקבלת ההחלטה הזו הוא הרצון להחליש את מפ"ם, מפלגתו היריבה. הפלמ"ניקים גם התרעמו על חזונו של בן גוריון, לבנות צבא ישראלי על פי המודל הבריטי, של היררכיה נוקשה. מחוות כמו הצדעה, מדים, או חדרי אוכל נפרדים לקצינים, היו רחוקות מההוויה הפלמ"חניקית המשוחררת. למרות ההתנגדות העזה, השלים בן גוריון את המהלך ההיסטורי. צה"ל הפך לצבאה היחיד של מדינת ישראל הצעירה. מארגוני מחתרת עצמאיים הפכו כוחות הביטחון של מדינת ישראל לצבא סדיר ומאורגן.
אהוד ברק: הנסיגה מלבנון
אחת ההחלטות היותר קשות שקיבל כאן ראש ממשלה היא ההחלטה לצאת מלבנון בשנת 2000. במשך 15 שנה שלט צה"ל ברצועת הביטחון שהקים על הגבול, במטרה ליצור שטח המפריד בין ישובי הצפון לבין המחבלים ומשגרי הרקטות בלבנון. לאורך השנים בהן החזיק צה"ל ברצועת הביטחון, מצאו את מותם מאות מחייליו על אדמת לבנון. המחיר הכבד הזה הוביל ללחץ ציבורי גדול מאוד לנסיגה מלבנון, לחץ שרק גבר בעקבות אסון המסוקים בפברואר 1997. תנועת "ארבע אימהות", שהוקמה על ידי אימהות לחיילים בלבנון והתנגדה לשהות צה"ל ברצועת הביטחון, הפכה לסמל המאבק.
בשנת 1999 התיישב אהוד ברק על כסא ראש הממשלה, לאחר קמפיין בחירות בו הבטיח להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה מיום היבחרו. ברק קיים את הבטחתו – עובדה הראויה להערכה, למרות שרבים סברו כי זו טעות לצאת מלבנון. הנסיגה נעשתה כמהלך חד-צדדי, ללא שום הסכם עם סוריה ולבנון, מה שנתפס בעיני המתנגדים למהלך כחולשה ישראלית וחוסר אונים של צה"ל. ברק נותר עיקש בהחלטתו, וכך בשנת 2000 יצא אחרון חיילי צה"ל מלבנון, וסגר פרק מדמם בהיסטריה הישראלית.
אריאל שרון: ההתנתקות
לעיתים נדרשים מנהיגים לקבל החלטות קשות, שמתקבלות בהתנגדות על ידי הציבור. כך ההחלטה הקשה שלקח ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שנותרה שנויה במחלוקת עד היום הזה. שרון החליט לפנות באופן חד צדדי את ההתנחלויות הישראליות ומחנות צה"ל מרצועת עזה, החלטה שקיבלה את השם "תוכנית ההתנתקות". שרון האמין שבעקבות הקיפאון בתהליך המדיני, והעובדה שאין פרטנר בצד הערבי לנהל מולו משא ומתן, תוכנית ההתנתקות תהיה המהלך הנכון ביותר. הוא שאף להקטין את החיכוך של צה"ל ותושבי ההתנחלויות מול התושבים הפלסטינאים, וביקש לקבל בעקבות הנסיגה מרצועת עזה את תמיכתם של האמריקאים בתנאים שתציג ישראל במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים.
התוכנית עוררה התנגדות עזה וכעס רב על שרון כמעט מרגע שפורסמה. בוחרי הליכוד טענו כי סטה באופן מובהק מהבטחותיו במסע הבחירות, ותושבי גוש קטיף פתחו במאבק עיקש נגד התוכנית והכניסו ללקסיקון הישראלי את המילה "גירוש". כל אלה לא עצרו את שרון. הוא סירב להתנות את ביצוע התוכנית באישורו של משאל עם. גם תוצאות משאל שנערך בקרב מתפקדי הליכוד, שבו הושג רוב נגד התוכנית, לא מנעו ממנו להשיג את אישור הכנסת לנסיגה מרצועת עזה. באוגוסט 2005 יצאה התוכנית לפועל. הישובים ברצועת עזה פונו תוך כדי תמונות קשות של תושבים המתבצרים בעמדתם, והשטח הועבר לאחריות הרשות הפלסטינית. בנוסף פונו גם מספר ישובים ישראליים בצפון השומרון. שרון, על אף שעמד מול לחצים כבדים, הצליח להשיג את מטרתו ולקיים את החלטתו. גם היום, יותר משש שנים אחרי, נותר המהלך שנוי במחלוקת כאשר לא ברור האם הצליח להשיג את מטרתו. תהליך שיקום המתיישבים שפונו טרם הושלם, ורצועת עזה היא עדיין מוקד לעימותים ישראלים-פלסטיניים.