"שוב אופנוע?" אמרה המורכבת הקבועה. "לא נמאס לך כבר?"
"זה לא סתם אופנוע," אמרתי. "זה ה-1400GTR. לא ראית דבר כזה בחיים שלך."
"בטח שראיתי," אמרה המורכבת. "ואתה אומר את זה כל פעם."
"אבל הפעם זה נכון!"
אבל המורכבת לא הקשיבה. "כל שבוע אתה מביא אחד אחר," אמרה, "וכל פעם אני צריכה ללוות אותך. בפעם האחרונה כמעט עפתי מהאופנוע, ושבוע לפני כן נשבר לי הטוסיק."
"אבל אמרת שהיה כיף!"
זה השתיק אותה – אבל לא להרבה זמן. ודאי שלא לזמן רב כמו זה שלקח לה להתגבר על ההלם כשראתה לבסוף את האופנוע.
טרמינייטור
כל מי שרואה את הקווסאקי 1400GTR, בין אם הוא מבין בתחום ובין אם לא, מבין מיד: הוא גדול. הוא כבד. הוא ענק. העיצוב משדר עוצמה, או, כדברי מורכבת אחת ממכרותי, זה סוג של טרמינייטור.
החבר'ה שתכננו את ה-1400GTR לא הותירו שום מקום לספק באשר לייעודו של הכלי: תיור עוצמתי במהירויות גבוהות, בשיא הנוחות שאפשר להשיג על שני גלגלים. זה אחד האופנועים המאובזרים ביותר בהם נתקלתי. הכוונה לא לתוספות אפשריות, אלא למה שבא כחלק מהאופנוע: משקף מתכוונן חשמלית, מראות מתכווננות, הנעה ללא מפתח (במקום זה יש שלט קטן שנכנס לכיס, וכשהאופנוע מזהה כשהכיס שבו שוכן המפתח בסביבה, כל מה שנותר הוא ללחוץ על מתג ההנעה), לוח מחוונים מתוחכם עם המון אפשרויות (כולל מד לחץ אויר בצמיגים...), וכו' וכו'. המושב ותנוחת הרכיבה מכוונים לרוגע, לא למסלולי מירוצים, תנוחה זקופה עם רכינה קלה קדימה, לא יותר.
לחיצה אחת על המתג והמנוע מתחיל לפעול. לרגע, לפי הרעש, נדמה שמדובר במנוע של אוטו – שקט, מתון, רגוע – אבל ליטוף קל של המצערת משנה את הרושם הזה במהירות גבוהה יותר אפילו מזו של האופנוע. אמנם אפשר לחשוב על כמה תכונות משותפות ל-GTR ולמכונית – נפח המנוע, השימוש בגל הינע במקום בשרשרת, ואולי, כשמדובר במכוניות קטנות במיוחד, המשקל – אבל כולן נעלמות ברגע שהכלי מתחיל לנוע.
ולא סתם לנוע. ההרגשה הזו, של כלי ששוקל בסביבות מאתיים שמונים קילו – יותר מרבע טון – וזה עוד לפני שהכנסנו למשוואה את הדלק ואת הרוכב – שמזנק ממקומו כאילו נורה מתותח, עוצמת המנוע הזו, 155 כוחות סוסיים מאוד, זה לא דבר שקורה כל יום. אפילו לא לכתב רכב למוד תלאות. וודאי שלא למורכבת הקבועה שלו.
שתיקת האמזונות
"נו?" אמרתי. "אז מה את אומרת, סתם עוד אופנוע?"
"!" אמרה המורכבת.
"זה מה שחשבתי."
הם רוכבים ושרים
לקח לנו קצת זמן לצאת מהעיר. בהתחלה המורכבת רצתה ללטף את האופנוע במקום לטפס על המושב שלה. לאחר מכן החליטה לבחון כמה דברי אופנה אפשר לאכסן בשתי מזוודות הצד, שכבר היו עמוסות בתיקים, בקבוקי מים, שרשרת קשירה, סנדוויצ'ים וספר אחד, למקרה שישעמם בדרך. לאחר מכן היינו צריכים לצלוח את חורבות מה שהיה עד לא מזמן רחוב אבן גבירול. זו היתה משימה קשה למדי – ה-GTR לא בנוי להשתחלות עירונית. הוא ארוך וזווית צידוד הכידון קהה למדי. גם המשקל הגבוה והמתלים הלא-ארוכים-במיוחד לא עוזרים, ודאי שלא כשראש העיר מחליט להפוך את הרחוב הראשי לרחבת מירוצי שטח. מחאה מיוחדת נרשמה מצד אחוריה העדינים של המורכבת, שלא אהבו את התנהגות האופנוע על חצץ.
ואז יצאנו אל הכביש המהיר, והמורכבת שכחה את כל מה שהפריע לה, וגם אני שכחתי. כלומר, את כל מה שהפריע לה. וגם את כל מה שהפריע לי, ובעצם, הכל. הרכיבה על ה-GTR פשוט משכיחה ממך את הצרות שלך. החיים יפים, האופנוע קסום, והדבר היחיד שפוגם באידיליה הוא מצבו העגום של כביש החוף. אה, והעובדה שחוקי התנועה במדינת ישראל בפירוש לא מתאימים לאופנוע הזה.
כי מה לעשות, תיור בתשעים או מאה קמ"ש הוא טוב ויפה, וודאי שהוא נעים מאד על ה-GTR, אבל ביתו האמיתי של האופנוע הזה נמצא במהירויות גבוהות בהרבה, שאליהן הוא מגיע באדישות וברוגע מרשימים. בשלב מסוים עלה בדעתי שאם אתן עוד קצת גז נוכל לחזור בזמן, ממש כמו הטרמינייטור. אך לא – המהירות שלו מוגבלת אלקטרונית, והמהירות שלי מוגבלת בטכניקה של כאפה ידידותית מהמורכבת. מי יתנני אוטובאן!
כל זה לא הפריע לי לפצוח, אי שם בדרך לחיפה, בשיר. במהירויות האלה, אין סיכוי שהמורכבת תשמע.
סוף דבר
"נו?" אמרתי. "אז איך היה?"
"זה יופי של אופנוע!" אמרה המורכבת. "אני רוצה כזה!"
"את רואה?" אמרתי. "בסוף נהנית!"
"לא בדיוק," היא אמרה. "היה סבבה, אבל די שיגעת אותי. למה היית חייב לשיר כל הדרך?"
המערכת מודה לניר יניב על שירותיו הטובים, ומבקשת שיפסיק לקשקש על הספר החדש שלו, "רצח בדיוני", עכשיו בחנויות הספרים. די, עזוב. הבנו.
לא מנווט משהו? קנה GPS. ומה עם מחשב נייד? לך לקנות.
עוד בערוץ הגברים:
החלטת כבר מי הישראלית הסקסית בכל הזמנים? המועמדת התשיעית: גל גדות.
כתבנו בילה יום שלם בדירה של נערות ליווי ובדק: איך נראה יום בחייה של זונה בישראל?
הולך להתחתן? לפחות תהנה מזה. שמונה כללים לחתונה בלי עצבים ופדיחות.